שאלה
זו לא שאלה הלכתית, אך אני מחפשת עצה טובה, ואולי תוכל לעזור. מדברים שונים שקראתי, השתכנעתי בערך הגדול של יצירת הזדהות רגשית עם הזולת, נתינה מתוך הזדהות ולא כי 'כך צריך' או כי ייצא לי מזה משהו. במיוחד התרשמתי בהקשר זה מחלק מהמאמר של הר' סלוביצ'יק 'קול דודי דופק' שבו הוא מדבר על ההתמודדות עם מציאות הסבל בעולם, אך גם ממקומות אחרים. בכל אופן, למרות השכנוע האינטלקואלי שלי בחשיבות העניין, אני מרגישה קושי עצום ליישם תפישה כזו בחיים שלי. אני לא מדברת באמת על נתינה והזדהות עם אדם שזר לי, בהיבט הזה אני אשמח בשלב הזה להסתפק ברמה של נתינה ללא רגש, אלא בקשר שלי עם אנשים שאמורים להיות קרובים אלי. כשחברים מספרים לי משהו קשה שעובר עליהם, אני משתדלת לתת עצות מועילות, אך אני לא מרגישה אכפתיות עמוקה לגבי מה שעובר עליהם, ואני לא מרגישה צורך נפשי לדאוג להם ולתהות מה עובר עליהם כשהם לא מספרים. אפילו בקשר שלי עם האחים, ההורים - אני לא תמיד מספיק רגישה לצרכים שלהם. אני די עצמאית ואינדבידואליסטית, ואני לא כל כך מרגישה הזדקקות לסביבה חברתית. זה לא אומר שאני לא יוצרת קרבה עם אנשים. אולי השאלה התחילה להטריד אותי יותר לאחרונה בגלל הנושא של קשרים עם בני זוג פוטנציאלים - אני מצליחה להיפתח וליצור קשר נפשי עמוק ולדבר על דברים שבאמת מעסיקים אותי, להקשיב וללמוד מהאדם שמולי וכו', ולפעמים הבחור מתחיל להיקשר אלי מבחינה רגשית, ואני לא מרגישה כלום. כלומר, הרבה פעמים הוא מעניין אותי ואני ניהנת בחברתו, אך אני לא מצליחה לגרום לעצמי להרגיש אכפתיות כלפיו - ברמה של לחשוב עליו כשהוא לא נמצא, לחשוב על מה שעובר עליו.
זה פן מסוים של הבעיה, אך אני מרגישה את זה בכל הקשרים שלי עם אנשים ואני חושבת שזה מאוד לא נכון ולא טוב.
אני לא ממש חושבת שזו שאלה נכונה להפנות לרב, אך אני מחפשת עצה מעשית, איך לשנות את עצמי, ואני לא יודעת כל כך מי יכול לעזור.
תשובה
לשואלת שלום,
העובדה שאת מוטרדת מהבעיה שהצגת, מלמדת על רגישות ומוסריות ראויים לשבח. לגופו של עניין, רגישות ואיכפתיות אינם בהכרח באים באופן אינסטקנטיבי, לעיתים יש צורך במחשבה מודרכת וברצון פנימי כדי ליצור אותם. יש מידות שונות בהרגשת הזדהות ואיכפתיות. יש מי שמרגישים איכפתיות ודאגה כלפי האחר במהירות ובקלות, אך באותה מידה של מהירות וקלות הם שוכחים ממנו. אם אינך חשה הזדהות מהירה ועמוקה, אך את פועלת באופן מעשי כפי שמתחייב מהמצב, מעשיך טובים בהרבה. "הכל לפי רוב המעשה", ולא הכוונה עיקר אלא המעשה.
בכל מקרה, הבעיה שהעלת היא נושא שניתן לעבוד עליו מתוך התבוננות בעצמך ומתוך מאמץ מכוון לתת את הדעת על האחר והאחרים ובעיותיהם.
אם את חשה שמדובר בבעיה עמוקה של חוסר יכולת לבטא רגשות פנימיים באופן שמעיק עליך בחיי היום - יום ומקשה על יחסי חברה ומונע תקשורת תקינה עם בני אדם, יש בהחלט מקום לפנות ליעוץ פסיכולוגי. אינני בטוח שצריך לרוץ לפיתרון זה, ודומני שכדאי להשתדל תחילה לעבוד על התודעה והמידות בעצמך. נפש קרובה איתה תחלקי את הבעיה שמטרידה אותך יכולה גם כן להיות לעזר.
בברכה
רונן לוביץ