קידוש החומר

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (משנה במסכת אבות). הרמב"ם לומד ממשנה זו שכל מה שאדם עושה, גם בחיי החומר וודאי בחיי הרוח, צריך לעשות לשם עבודת ה'. הרמב"ם מפרט, ואני אסתפק בדוגמה. אדם יכול לאכול כי הוא רעב, או כדי לחזק את גופו, או משום שמתאוה לאכול. אדם גם יכול לאכול כדי לחזק את גופו ויוכל לעבוד את ה' יותר טוב. באפשרות הראשונה המטרה היא האדם. באפשרות השניה המטרה היא עבודת ה'. זה קידוש החומר. הרמב"ם ממשיך ואומר שכל חיי האדם בנויים ממעשים שנובעים, לכאורה מצרכיו של האדם: אכילה, שינה, עבודה, חיי אישות ואפילו עיצוב פנימי של הבית, כל מה שכל אחד מאיתנו עושה ממילא יכול להפוך לעבודת ה' עם כוונה מתאימה.
כדי לקדש את החומר אין צורך, איפוא שיהיו דווקא רופאים דתיים וכדומה. (אני כן רואה חשיבות בפריסת בני תורה בכל תחומי החיים, אולם מסיבה אחרת). קידוש החומר הוא ההבנה שיש לנו, כיצורים חומריים, תפקיד בעולם, המבוסס על היותנו כאלה. אולם הרי עיקר מהותנו אינה חומרית אלא רוחנית. דומני שכל אדם לא רק מרגיש בכך באופן טבעי אלא גם פועל כך באופן אינטואיטיבי. עלינו, אם כך, לגשר בין החומר ובין הרוח באופן שמקדש את החומר. כאשר אדם אוכל, הרי שהמאכל הופך לחלק מגופו. בזאת הוא העלה דבר שהיה צומח או בעל חיים למדרגת אדם. ואם הוא צדיק, הרי שהמאכל, שהפך לחלק מגופו הופך להיות צדיק. (דבר זה גם מהווה רמז כלשהו ל"שיריים" של הצדיק).
אם אני מרגיש שכרופא או כרו"ח או כחקלאי או כסוחר אני ממלא בצורה מתאימה יותר את תפקידי בעולם, ואעשה מאמץ שגם עבודתי זו תהיה חלק בלתי נפרד מן המעשים לשם שמים, הרי קידשתי את החומר גם בהם. אבל אין זה מחייב שלכתחילה אבחר דווקא במקצועות אלה, שהרי כמו שנאמר למעלה, קידוש החומר יכול להתבטא בכל תחומי החיים.
מתוך כך אפשר גם לראות שככל שאהיה בן תורה בצורה היותר מובהקת, אשאף לעבוד את ה' באופן היותר מלא, סביר להניח שהחומר אצלי יוכל להתקדש יותר. אין הדבר קל. הרמב"ם אומר שמעטים מסוגלים להגיע לרמה האידאלית. אבל גם בזה הרגיעו אותנו חכמינו: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".