שאלה
האם בחירת הציבור\נוער הדתי לאומי (חובשי הכיפות המיוצגים גם כבני-עקיבא) בחר כך מתוך אידיאל שזו דרך חדשה המשלבת בין הערכים החשובים לנו.
או שמא כפשרה- שאנו רוצים לקיים את המצוות, אך קשה לנו ולכן אנו מקיימים את מה שביכולתנו וברצוננו לקיים.
נ.ב.- לדעתי זהו אידיאל המשלב את שני הערכים החשובים לנו (תורה, והעבודה).
אך לאחר סקר שערכתי בין נוער דתי הגעתי למסקנה שהרוב סוברים כמוני, אבל חלקם סוברים שזוהי פשרה ואף אמרו לי שמס' רבנים טוענים כך גם.
לכן הייתי רוצה לראות את דעתכם בענין, ואם תוכלו להגיד לי מי היו אותם רבנים.
הילה
תשובה
שלום הילה!
שאלה חשובה שאלת, ואנחנו צריכים לדעת להבדיל בין שני דברים שונים לגמרי, אך פעמים רבות גורמים לבלבול.
כנקודת מוצא עלינו לדעת שהציונות הדתית מאמינה באידיאלים ברורים ואינה דרך של פשרנות, כלל וכלל. עמדת הציונות הדתית כפי שאני מבין וכפי שרבותי למדוני, שעלינו להקפיד על כל התרי"ג מצוות קלה כבחמורה, ללא חיפוש של קולות ופשרות, וכל אחד יחמיר על עצמו כפי דרגתו, כפי שמוצאים אנו פעמים רבות בהלכה "המחמיר תבוא עליו ברכה". זאת אומרת, שיש בסיס הלכתי ויש חומרות, וכל אחד כפי דרגתו. אבל ככלל אין דרכינו להקל, ולהפך, אנחנו עוד מחמירים במצוות מסוימות, מצוות כלליות, כגון מצוות יישוב הארץ, וחיוב כבוד המלכות (ממשלה), ומחמירים אנו באהבת עם ישראל, במסירות נפש וכו'. אבל כל זה אינו פוגע ואינו צריך לפגוע במצוות האחרות.
הרב קוק זצ"ל, אשר אנו הולכים בשיטתו, היה ידוע כמחמיר גדול בענייני הלכה, ובמקום שרצו להקל נלחם הוא להחמיר. דוגמא לדבר, בעניין שנת השמיטה - למרות שראה צורך חיוני להשתמש בהיתר של "היתר מכירה" על מנת שהחקלאות בארץ לא תיפסק, עדיין אסר דברים מסוימים (=מלאכות דאורייתא) שאפילו רבנים אחרים שלא סמכו על היתר המכירה, הקלו בהם יותר ממנו.
הנקודה השניה היא שאכן אנו נותנים מקום, ואולי אפילו חשיבות לדברים נוספים. תפיסתנו שאכן התורה ודבר ה', הוא, ורק הוא הדבר העיקרי, וכל השאר שותף ונוטל חלק בהתגלות ה' בעולם. אבל אמרנו בעולם, והקב"ה רוצה שהעולם שלנו יהיה מורכב גם מחומר, ולכן יש התפתחות של המדע החוקר ומבין את הצד החומרי, הפיסיקלי, הביולוגי וכו' של העולם, והרי אנו שמחים בזה. העולם התקדם, התפתח ומוכשר יותר בתפיסה שלו, וכך יהווה בסיס להתפתחות הרוח - התוכן האמיתי. זאת אומרת, שיש כאן שילוב בין העולם החומרי - מדעי, לבין התוכן הרוחני. צריך להבין שההפך מקודש אינו חול, אלא טומאה. הטומאה מתנגדת לקודש, החול לא. ואנו צריכים לרומם אותו לקודש. שישמש את הקודש.
ולכן באופן מעשי, אנחנו נתנגד לכל פשרנות בדקדוק המצוות, ונחנך לכך. אנו נתמסר ללימוד תורה ונרבה יראת שמים. ועם זה, עבודת ה' שלנו גדולה ואינה מצטמצמת ל-'ד' אמות של הלכה', אלא חובקת עולם ומלואו. אנחנו רוצים לקדם הכל. מדינה של קודש, כלכלה על פי מוסר וסולם ערכים, מדע מתוך אמונה ולא מתוך כפירה (כפי שלפעמים אנו מוצאים). כמו כן יש באדם כוחות טבעיים, כמו כח הסקרנות, אנחנו לא נגביל אותו רק לתורה אלא נדריך: יש דברים שנאמר לא! סקרנות בטומאה (ע"ז, צניעות וכד'). אבל לחול - למדע, להתחדשות טכנולוגית - נפתח וניקח את כל הכוחות לעבודת ה'.
בברכה
שמואל, חברים מקשיבים