עיוור בהלכה

מעמד סומא בהלכה

בדין עדות
השו"ע פסק שהסומא פסול לעדות, וזאת אפילו במקרה שבשעת ראיית העדות הוא עוד לא היה סומא (חושן משפט סי' ל"ה סעיפים י"ב, י"ג). אולם לא הביא השו"ע את מקור הדין, המפרשים מציינים את הפסוק: "והוא עד או ראה" (ויקרא פרק ה' פסוק א'), שמכאן אנו למדים שהגדרתו של עד הוא שיהיה מסוגל לראות (עיין סמ"ע שם). מסתבר שמקור הדרשה הזאת של הפסוק הוא בגמרא בערכין (דף יח.), וכך הביאו מספר ראשונים (רמב"ם הלכות עדות פ"ט הל' י"ב, רא"ש בבבא בתרא פ"ח סי' כ"ד, ורש"י בנדה דף מט: ד"ה לאתויי).

במצוות
ראשית נקדים ונעמוד על מעמד הסומא לגבי מצוות. נחלקו התנאים (ר' יהודה ורבנן) האם סומא פטור מדאורייתא מכל המצוות או שחייב. דעת ר' יהודה היא שסומא פטור מכל המצוות, את דבריו הוא לומד מפרשת רוצח בשגגה, וזה בכמה שלבים: בפרשה זו נאמר "או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות" (במדבר ל"ה), ומדייקים מכאן שאדם שכלל לא יכול לראות, אינו חייב גלות אם רצח בשגגה. בשלב הבא למדים מהפסוק "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם" האמור בפרשה הנ"ל, שמי שאינו שייך לפרשת גלות מופקע גם ממשפטי התורה, דהיינו – עונשי בית דין. השלב השלישי הוא הלימוד לגבי מצוות: "ואלא המצוות החקים והמשפטים", ודורשים שרק מי ששייך במשפטים מחויב במצוות (בבא קמא פז.). ייתכן שכל הפטור של ר' יהודה אמור רק לגבי מצוות עשה, אך לגבי מצוות לא תעשה אף הוא מודה שחייב מדאורייתא (שאלה זו שנויה במחלוקת). גם אם אנו אומרים שהוא פטור מהמצוות מדאורייתא, הרי שמדרבנן הוא חייב בהם (עיין בתוס' בב"ק פז. ד"ה וכן, ובשאר הראשונים שם. חריגה היא שיטת הרשב"א במסכת מגילה כד. שכתב שסומא מלידה אף מדרבנן אינו מחויב). לפי כל הנ"ל יוצא שעקרונית סומא חייב לברך על מצוות בין לר' יהודה ובין לרבנן, אלא שייתכן שמצוות מסוימות הן חריגות לגביו.

לברך בהבדלה בורא מאורי האש: פסק השו"ע שסומא אינו מברך על נר ההבדלה (או"ח סי' רצ"ח ס"ק י"ג). וביאר המ"ב שם שהטעם הוא שכדי לברך צריך שיהיה למברך שימוש באותו נר (טעם זה מובא במסכת ברכות דף נ).
ברכת יוצר המאורות: בדומה לנ"ל גם בברכת יוצר המאורות ישנה דרישה שאדם יהנה מהמאורות כדי שיוכל לברך על כך. אבל כאן הסומא נהנה מהמאורות משום שכך אחרים יכולים להזהיר אותו ולהוליך אותו בדרך הנכונה. מסיבה זו פסק השו"ע שיכול לברך (או"ח סי' ס"ט סק"ב). הדין הזה מפורש במשנה במסכת מגילה (דף כד.), אמנם ר' יהודה חולק שם וסובר שסומא אינו מברך ברכה זו, אך אין הלכה כמותו.

נר חנוכה: המשנה ברורה הביא את תשובת המהרש"ל (סי' ע"ז, שלדעתו שעקרונית סומא חייב בנר חנוכה שכן אחרים רואים את הדלקתו והוא מפרסם להם את הנס, אלא שעדיף שאשתו תדליק עליו או שישתתף עם בעל הבית בפרוטה (או"ח סי' תרע"ה סק"ט, ועיין גם בפרי מגדים סי' תרע"ה סק"ד). אך כתב השערי תשובה שידליק בלי ברכה (הובא במ"ב), הסיבה לומר שהסומא פטור מנר חנוכה יכולה להתבסס על כך שייתכן שמצוות ההדלקה איננה רק לפירסום הנס כדברי המהרש"ל אלא אף לראייה. הרב ליכטנשטיין קבע שסומא יכול לברך ("הדרום" קובץ תורני חוברת נ').

קריאה בתורה: ישנו דין שהעולה צריך לקרוא מהכתב, ולכן פסק השו"ע שסומא לא יעלה לתורה (או"ח סי' קל"ט, סק"ג), אך הרמ"א מביא שם את דברי המהרי"ל שהיום נהוג להקל בזה, משום שהעולה יוצא ע"י קריאת הקורא בתורה מדין שומע כעונה. ועיין במ"ב שכך פסקו רוב האחרונים.

מקל נחיה בשבת: נראה שיש לאסור, ולמרות שרגל מעץ הותרה, הרי זה משום שזה חלק מגופו, מה שאין כן במקל נחיה. כך נפסק ב"שמירת שבת כהלכתה" ועוד כתב, שהפסק הנ"ל תקף לעיור שמכיר את הדרך, אולם אדם שלא מסתדר כלל בלי מקל עיוורים יכול להקל (עיין שש"כ פ"טז ס"כב הערה פח- במהדורה הישנה).
איתן
צוות ישיבת אלון שבות