מעבר לישיבה בגוש קטיף

שלום אחיעד.
לימוד תורה לא נמדד רק בהספק לפי שעות, או בכמות חומר הידע הנצבר במוח הלומד. ממילא ´גדול בתורה´ אינו דווקא מי שצבר במוחו את אוסף הידיעות הגדול ביותר. לצורך דוגמא, ברור שהמחשב, בו אתה קורא את התשובה הזו, צבר אוסף ידיעות ענק, ואף על פי כן אינו גדול בתורה...
עצמת ההתגדלות בתורה היא המפגש שבין האדם לתורה. ככל שהאדם עמוק יותר, כך המפגש עמוק יותר, וכך התורה שהוא לומד מופיעה יותר בגדלות. לכן יש פעמים שדווקא מעשים שאינם לימוד תורה נטו, תורמים ללימוד עצמו הרבה יותר – כאשר מעשים אלו בונים את האדם והופכים אותו לאדם גדול באישיותו, בתפיסתו ובקשר שלו לעם ישראל.
זוהי משמעותם של כמה מאמרי חז"ל הנראים תמוהים: "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" (יבמות קט:)* "כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה". כיצד ניתן לומר משפטים כאלו חריפים על מי שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה? חז"ל מלמדים אותנו בכך, שהתורה מקיפה את כל החיים, וכדי לגדול בתורה אין די בלימוד ה´טקסטים´ וההלכות, אלא בחיבור עמוק שלהם אל החיים כולם. לכן מי שמצטמצם באיסוף הידע, ואומר ´אין לי אלא תורה´, אפילו תורה אין לו – זה פוגע גם בשלמות התורה ובגדלותה.
הבנה זו עומדת בבסיס תפיסת עולמם של ישיבות ההסדר: תקופת השירות הצבאי אינה ´ביטול תורה´, ואינה באה על חשבון ההתגדלות בתורה. אדרבה, בימינו, כאשר רובץ עול בטחוני כבד על הציבור כולו, ניתן לגדול בתורה בעצמה הגדולה ביותר דווקא מתוך שותפות של נשיאה בעול הזה, וכדברי חז"ל במסכת אבות פרק ו´, שאחד הדברים שלימוד תורה נקנה בהם הוא ´הנושא בעול עם חברו´.
הבנה זו מביאה אותנו גם לזמנים שבהם איננו לומדים תורה אלא פועלים בתחומים אחרים למען עם ישראל: אם זה בפעילות ´פנים אל פנים´, בפעולות חסד למען נזקקים או ילדים חולים, או בפעילויות חינוכיות להגברת ערכים ודרך ארץ. הגמרא (ברכות לב:) מספרת על חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם תפילתם, שעה אחת מתפללים, ושוב שוהים שעה אחת אחר תפילתם. שואלת הגמרא, אם כך היו עושים בשלש תפילות, הרי היו מתפללים תשע שעות ביום, ואם כן תורתם היאך משתמרת ומלאכתם היאך נעשית? עונה הגמרא, שמתוך שחסידים הם, הייתה תורתם משתמרת ומלאכתם נעשית (ובירושלמי מופיע שמתוך שחסידים הם היתה תורתם מתברכת, ולא רק משתמרת, ועיין אורות התורה פרק יג). לא מדובר כאן על איזשהו ´מופת´, שזיכה את החסידים בזכרון מופלא או בשכל חד כתער – מתוך שחסידים הם, הייתה אישיותם גדולה ורחבה, וממילא התורה שהם למדו הייתה גם היא גדולה ועמוקה, ואף בלימוד של פחות שעות הגיעו לגדלות עצומה.
אין ספק שיש צורך באיזון. מצד אחד הזמנים הללו שבהם האדם לא לומד תורה, או לומד באיכות פחותה, בגלל שהוא תורם לכלל – זמנים אלו הם חלק מההתפתחות התורנית של האדם - ומאידך, ברור שגדלות בתורה תלוייה גם בשעות הרבות שאדם מקדיש ללימוד תורה באיכות גבוהה של התמדה ועמקות.
האיזון הוא שונה אצל כל אחד ואצל כל ציבור. גם בשגרה של תלמיד ישיבה צריך להיות שילוב של לימוד אינטנסיבי יחד עם תרומה לציבור (בדרכים שונות: פנים אל פנים, מעשי חסד, חברותות עם אנשים שמבקשים זאת, ועוד ועוד), ויש צורך באיזון פנימי, כך שהמרכז הוא בלא ספק הלימוד, והוא מתעטר ומתעשר על ידי הקרנתו החוצה.
מתוך תפיסה זו אנו ניגשים גם לשאלה לגבי המעבר לגוש קטיף. היום כל מי שלב בשר בקרבו, ורוחו לא נשחתה לגמרי משטיפת המוח של התקשורת ושל העולם החילוני בכלל, מרגיש שנושא גוש קטיף והשומרון בוער בקרבו. מעבר לאיסור שבדבר, מעבר לסכנה הנוראה הקיימת בתהליך כזה, העוול הנורא שמבקשים לעולל לקבוצה של אנשים שבמשך שנים מוסרים את נפשם למען עם ישראל בגבורה מופלאה, ומהווים מקור לעוצמות של אמונה וכוח עמידה לכלל העם, העוול הזה פשוט קורע את הנפש. אינני יודע אם הגעתנו לגוש קטיף היא שתמנע את גרוש היהודים מבתיהם. חז"ל לימדו אותנו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ויד ה´ לא קצרה מלהושיע. אך ישועת ה´, שהיא כהרף עין, איננו יודעים מכוח מה תבוא. לא ברור לנו שהישועה תבוא בעקבות הגעתנו לגוש קטיף* אולי תבוא דווקא מכוח פעילות של ´פנים אל פנים´ בחולון או במקום אחר? אולי מכוח לימוד התורה בכל אתר ואתר, או מכוח התפילות הרבות והדמעות שנשפכות כמים? אלא שהגעתנו לגוש קטיף היא בראש ובראשונה הזדהות עם אנשי גוש קטיף היקרים, שזקוקים גם הם לחיזוק בעת קשה זו. התחושה הפנימית שלי, (אולי בגלל שגרתי במשך כל השנים האחרונות בגוש), היא שאסור לנו לנטוש את אנשי גוש קטיף בשעה זו.
ואנחנו חוזרים שוב לשאלת האיזון: השבוע היינו יחד עם כל הישיבה אצל מו"ר הרב הראשי לשעבר ר´ אברום שליט"א, ושאלונו אותו בין השאר האם לעבור עם הישיבה לגוש קטיף. הרב שאל – "מה פירוש? המקום שלכם בחולון, לא? לעקור את הישיבה בחולון בשביל ללכת לגוש קטיף?! יש דבר זמני – אדם הולך ליום, לשבוע, שבועיים – אבל לעקור את הישיבה בחולון בשביל ללכת לגוש קטיף?!"
מבחינתך עליך לשקול את האיזון כאדם פרטי: כאשר ישיבה שלמה עוברת לשבוע או שבועיים, הלימוד נפגע במידה פחותה, כי עושים מאמצים כבירים להמשיך תמידים כסדרם, למרות שודאי יש גם פגיעה בלימוד. כאשר אדם פרטי עובר, למשך תקופת המעבר יש לו נתק מהישיבה בה הוא לומד, וממילא לימודו נפגע יותר. מצד שני, כאשר ישיבה שלמה עוברת, יש בכך חסרון גדול מאד, וכאשר עובר אדם פרטי או קבוצת אנשים מתוך ישיבה, זה לא מבטל את הישיבה מקיומה במקום שבו הוא תפקידה העיקרי.

מה אני מציע לך בפועל?

מתוך הכרותי איתך, אני מסתכן באמירת דבר שאינו נשמע... אבל לדעתי בלי שום קשר לגוש קטיף, אדם צריך ללמוד תורה בישיבה שהוא מזדהה עם השקפת עולמה. ואין דבר כזה ישיבה ´בלי השקפה´ וכדומה. אם בבור אין מים יש בו דברים אחרים. עצם האמירה שלומדים תורה ´נטו´, בלי השקפה, היא בעצמה השקפה מעוותת, חלקית ומצומצמת מאד על כל התורה כולה. ללמוד תורה בדורנו מבלי להתייחס לכל תהליך הגאולה שאנחנו בעיצומו למרות כל הגזרות והקשיים, לעבוד את ה´ מבלי להעמיק במשמעויות של התהליך הזה על כל צעד וצעד בחיינו, זהו עיוות וכפיות טובה כלפי הקב"ה.
כפי שהארכנו, תורה איננה רק כמות ידיעות שנצברת במוח, ואברך שמוצמד אליך לא יבנה בך אישיות של גדלות בתורה, של עמקות מחשבה, של אחריות להנהיג אחריך ציבור. אני רואה בך כוחות שיכולים וצריכים להתפתח, וזהו לא רק חלק משליחותך בחיים אלא גם חלק מלימוד התורה שלך.

בתפילה שניוושע במהרה מגזרת ההתנתקות האכזרית ושלא ניזקק עוד לשאלות בסיטואציות כאלו.

בהצלחה