מלכים ג' - מיכל בת שאול

בס"ד
שלום רב,
ספר מלכים ג' נכתב על ידי כותבת רבי מכר שמחפשת פרסום "אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה. אני שומעת על 40 סופרים שנוסעים ליריד הספרים, חלק מהם כתבו ספר או שניים בלבד, ואני כתבתי שישה שזכו להצלחה, ואף ספר שלי לא תורגם לשום שפה. עכשיו הבנתי שאם אני לא אעשה את העבודה, אף אחד לא יעשה אותה בשבילי. 12 שנה אני רק כותבת וכותבת, עכשיו אני מתכננת לקחת פסק זמן ולהגיע לקוראים בחו"ל. אני מאמינה שספר כמו 'מלכים ג'' יכול למכור מיליונים בעולם. אני יוצאת למאבק הזה".
http://www.haaretz.com/hasite/spages/970733.html
אין כאן אפילו נסיון לכבד את האמת התנכ"ית. ההתיחסות לעובדות ולאמת התנכית אינה אלא לפי צרכי ההצלחה של הסופרת...
עם זאת אגיב בקיצור על השאלות שלך.
מיכל נלקחה מדוד על ידי שאול אביה שרדף את דוד ולכן מנע ממנו את ביתו. דוד דרש לקבל חזרה את מיכל מפני שהוא מעולם לא ויתר עליה.
באשר להכשר המעשים: ההסבר הנכון בעיני רד"ק הוא שדוד נתן למיכל גט אך הגט היה פסול: בגלל ששאול הכריח את דוד לתת גט ולכן זהו גט מאונס, שאינו תופס, או בגלל שדוד ביטל את הגט קודם שהנ"ל הגיע לידי מיכל. כך או כך מיכל ופלטי לא ידעו זאת ולכן חייהם יחד לא היו בחטא אלא בשגגה. מיכל יכולה אח"כ לחזור לדוד, מכיוון ששגגה במקרה כזה, של אשת איש, ֹשָוָה לאונס ושוגגת מותרת לבעלה. לסיכום, מיכל בעצם מעולם לא התגרשה מדוד וחייה עם גבר אחר היו בשגגה ולכן לא היתה לה בעיה לחזור אליו.
פרשנות זו לקוחה מתוך: http://tora.us.fm/tnk1/messages/dmut_dmut_656_0.html

באשר לבוז של מיכל: הסמיכות המרתקת בין אירועי חגיגות הארון לבין הנבואה על הולדת שלמה חושפת לפנינו את צפונותיו של דוד לאחר שגילה את רגשות הבוז שרחשה לו אשת חיקו ובעלת בריתו. דוד שוב אינו רוצה להעמיד ניר ממנה, ובעיתוי הגורלי הזה הוא מקבל את החזון המצופה כי בן יקום לו, לא מזרע שאול אויבו, ולכן גם חסד ד' 'לא יסור ממנו כאשר הסִֹרתי מעם שאול אשר הסִֹרתי מלפניך'.

דומה, שתגובתה הסרקסטית של מיכל לכרכוריו של המלך לפני הארון, הציפה באחת את תודעתו של דוד בזיכרונות נוגים על שנות נדודים ובריחה מהמלך הדכאוני שרדף אותו ללא רחם. בפרץ של אמוציות שדוכאו על ידו עד כה, מוכיח דוד את הנסיכה הסוררת ובא נקם ושילם לא רק עימה אלא, בעיקר, עם בית אביה, לאמור: 'ד' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוֹת אֹתי נגיד על עם ד' על ישראל ושחקתי לפני ד''.

חז"ל, במדרש מופלא בילקוט שמעוני מתארים את הדו-שיח הבא: 'אמרה לו [מיכל] בבית אבא לא היו מראים כף יד ורגל שאינם מכוסים. אמר לה: בית אביך הניחו כבוד שמים והתעסקו בכבוד עצמם, אני, מניח עצמי כבוד עצמי ומתעסק בכבוד שמים'. (מתוך הזיכרון).

'בית אבא' אפוא היה זה שחצץ בין ליבה של מיכל למחולות דוד. מיכל המכונה כאן, ולא בכדי 'בת שאול', מתוארת כמי ש'נשקפה בעד החלון'. החלון הוא סמל לאומץ ליבה ולאהבתה הבלתי-תלויה בדבר לדוד הרועה, האדמוני עם יפה עיניים המיטיב נגן. מבעד לחלון היא נזכרת לבטח בלילה אחר, שבו היא הורידה את דוד 'בעד החלון וילך ויברח וימלט' (שמ"א יט, 12). אך בה בעת היא נזכרת באביה האציל ובצניעות שהייתה בו, ואת חלקת צווארו וזרועותיו המכוסים תמיד מעין שלא תשזפם. דמעות געגועים ממלאות את עיניה והיא תוהה אם האהבה היא עיוורת. נשוא היא לא יכולה לראות בחילול הקודש, כיצד מלך ישראל, מחליפו של אביה הגדול, מתגלה לעיני אמהות עבדיו כאחד הריקים.

אך דוד אינו מבין לליבה. הוא מתנצח איתה ומסביר לה שלא צניעות היא שהייתה באביה, אלא אגוצנטריות וראייה חד מימדית: 'מניח כבוד שמים ומתעסק בכבוד עצמו'. ואו אז חודרת להכרתו הידיעה שליבה של מיכל נתון לחינוך של בית שאול, והוא נחרד לדעת שגם את הילד המשותף, לו ולה, היא עתידה לחנך בבית היוצר המוסרי שטבע שאול. מלכות הולכת ליגוע בחברתה.

רוח קנאה עוברת בו והוא זועק 'ועם האֲמהות אשר אמרת, עמם אכבדה'. וחז"ל בהטייה צופנת סוד גילו לנו: 'הרי את מהאֲמהות ולא מהאִמהות'. לא את זו שתזכי להיות אמא של מלכות, מאחר והמלכה-האם צריכה לשרת את עקרונות הרוח של בית דוד, ולא להמשיך כסוס טרויאני את מורשת שאול המת.

הסיפא: 'ולמיכל בת שאול לא היה ילד' אי אפשר לפרשו כעונש ולא כגזירה. אלא כגורל מתבקש. בת שאול אינה יכולה להיות אם לצמח דוד. עקרותה מתמזגת עם סופו של שאול משיח ד' ושושלתו המלכותית העולה בעשן בהר הגלבוע. אולי אליה התכוון דוד בקינתו האלמותית על כי 'נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים'. ספק אם מיכל שהקריבה את כולה לו, מצאה בכך נחמה.
מתוך:
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2187394