לא תתגודדו

שלום וברכה

סוגיית לא תתגודדו היא אחת הסוגיות המשמעותיות ביותר בשעה שאנו עוסקים בשאלת הנהגת הציבור.
סוגיה זו קובעת לכאורה כי אסור להיעשות אגודות אגודות, לאמור: ליצור מצב של פיצול מלכתחילה. היינו אפוא אמורים לראות לכאורה את כל עם ישראל נוהג במנהג אחד, כדי שלא ניעשה אגודות אגודות, ובשאלות הנתונות במחלוקת ללכת אל בית דין אחד ולפסוק פסק הלכה אחד כדי שכולם יעשו את אותו הדבר. ראה לדוגמה שו"ע תצג, ג ברמ"א.
למותר לציין כי המציאות שונה.
הדבר אפוא מלמד על דני דברים. הראשון הוא שכיום לא ניתן לקיים את המצווה במלואה, כיוון שלא זכינו עדיין לקבל הכרעה על הקמת מוסד הלכתי אחד, המוכר על ידי כולם, שהוא יהיה שיצמצם את ה"אגודות". השני הוא שגם מצוות לא תתגודדו מותירה כנראה מרווח מסוים שכן מתיר מנהגים שונים.
כבר הגמרא עוסקת בשאלה זו בתחילת מסכת מגילה, לאור המשנה הקובעת כי מלכתחילה יש ימים שונים לקריאת מגילה:
תנן התם: 'מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר'. אמר ליה ר"ל לר' יוחנן, איקרי כאן: '"לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות'... א"ל, עד כאן לא שנית: 'מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין'? א"ל, אמינא לך אנא איסורא, דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: '"לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - זמנים הרבה תיקנו להם חכמים', ואת אמרת לי מנהגא?!... אמר אביי: כי אמרינן 'לא תתגודדו' - כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש, והללו מורים כדברי ב"ה* אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות, לית לן בה. אמר ליה רבא: והא בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי. אלא אמר רבא: כי אמרינן 'לא תתגודדו' - כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל* אבל שתי בתי דינין בעיר אחת, לית לן בה...

אחד ההסברים לגמרא זו הוא:
אבל בענין מגלה, ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגודות חולקים אלו עם אלו, וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה א', ואלו מורים על דבריהם, ונעשה תורה כב' תורות* אבל הכא, כך היה התקנה מתחלה, שיהיו חולקים בזמניהם, וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו, ובהא ליכא אגודות כלל. וכן נראה בירושלמי דפסחים... אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ"ק דיבמות... ולפום שטתא דגמרא דילן י"ל, דלעולם ליכא משום אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה, כדההוא דצרת הבת דמייתי התם, וכגון כרכים ועיירות שזמנו של זה וכו'. אלא כפרים בהדי עיירות, הרי אלו רצו כפרים לקרות בי"ד - הרשות בידם, שלא חייבום להקדים, אלא שהקלו להם להקדים, אם ירצו, וכדאיתא בגמרא, וכיון שכן, דינן ידוע לכל, אין כאן אגודות. וזהו שלא הקשו שם - ביבמות - אלא מי"ד וט"ו בלבד, ופריקו ליה משום דהוי ב' ב"ד בב' עיירות, ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות, אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם, וזה טעם נכון וברור, ומפי הרשב"א נר"ו למדתיו.

הריטב"א מציע שני הבדלים בין מקרה אסור למקרה מותר. הראשון הוא שאם יש הסכמה בין שני הצדדים ששני המנהגים לגיטימיים אין איסור להתגודד. השני הוא שאם מדובר במחלוקת שהמותר לזה אסור לזה – זו התגודדות.

יש עוד הרבה מה לדון בעניין, ורק כתבתי בקיצור מעט על הנושא.


כל טוב