האם מותר לאכול דבש?

בס"ד

א. הניסוח שבא בשאלה שלא משנה איך בדיוק מתרחש התהליך הכימי, לא מדויק שהרי מצינו בכמה וכמה הקשרים שגם חלקים מגוף בהמה טמאה וכדו' אינם מוגדרים כדבר טמא כגון עצמות וגידין הקשין, וגם בהקשר הסוגיא כאן הזכירו סברא כזאת לגבי רגלי דבורים.
כך שגם אם טכנית המציאות של עשית הדבש שונה מהתיאור שבא בגמ' וברמב"ם, מ"מ קיימת האפשרות שלהלכה זה יהיה אותו דבר מפני שהתהליך מתבצע ע"י חלקים בגוף שרץ העוף שאינם מוגדרים כטמאים וכשם שמצינו ביחס לגבינות שנעשות ע"י העמדתם בקיבת בהמה שיש מצבים הגורמים לאיסור הגבינה ויש מצבים שלא.
וממילא שגם אם נגדיר את הכיסים והאנזימים שבהם ועל ידם מתבצעת פעולה זו כמעמיד, הרי מעמיד זה אינו טמא, אלא שביחס למעמיד אני מתלבט, בלאו הכי בדרך כלל ההגדרה של מעמיד זה דבר ממשי הנתון בדבר וכיוון שבזכותו אנחנו מקבלים את המוצר אינו בטל ויש לדון שמא כאן הכיסים רק גורמים לתהליך להתרחש אבל אינם באופן ממשי בגוף הדבש, ברם כמדומני שבאנזימים זה כן קורה.
כמו כן יש להעיר שכל הדין של מעמיד שאינו בטל זה רק מדרבנן, אבל מדאורייתא כן בטל ואם כן גם אם נטען שהידיעות המדעיות שעמדו לפני חז"ל לא היו מדויקות מ"מ תהיה הסיבה אשר תהיה במעמיד, כאן חז"ל לא גזרו.
יש גם להוסיף שאם יש שני מעמידים ואחד מהם הוא היתר, אזי לאור הכלל של "זה וזה גורם" הדבר מותר. אלא שיתכן שבלא"ה לאור התהליך הנוצר כאן א"א לבוא מגדרי ביטול.
כל זאת כתבתי כדי להעיר את ניסוחך שלענ"ד בהחלט יש מקום ועניים לבדוק כיצד בדיוק מתרחש התהליך של הפיכת צוף לדבש, ושוב ראייתי ב"שנה בשנה" שנת תשנ"ב במאמרו של הר"א קורמן ז"ל בנושא "כשרות הדבש ומוצריו" שאכן מבאר בדרך זו ונחלק שם על דברי הפרופ' י. ליבוביץ שטען שיש כאן בטל בשישים בדב ובצוף הכשר (הוא מצטט שם מאמרו בנושא שלא עמד לפני ואיני יודע את היחס לבעיית מעמיד, מ"מ כיון שגם הדבש הוא מעמיד ממילא הנושא של ביטול בשישים אכן קיים בעקבות הכלל של זה וזה גורם וכנ"ל ) כי לדעתנו בעקבות הנ"ל כלל א"צ להגיע לזאת.
*סיעתא למהלך זה הם דברי רש",יי בבמס' בכורת ז ב כאשר הוא מתאר את המציאות שהדבורים לא מתמצין מגופן הוא לא משתמש בניסוח של הרמב"ם שהדבורים רק אוגרות הצוף ואח"כ מקיאות אותו אלא הוא נוקט וכותב :"שמכניסות אותן לגופן – שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה דבש במעיהן" הרי שרש"י מפרש שקורה תהליך כלשהו במעי הדבורה אלא שתהליך זה אינו מוגדר כמתמצין מגופן. עכ"פ הין שנבאר בעקבות רש"י שהמחלוקת בגמ' כרוכה בהבנת התהליך ובין שנבאר בעקבות הרמב"ם שכיום ידוע שהתהליך שונה מ"מ למעשה אין בו משמעות להלכה, הידיעות שהתחדשו אמנם גורמות להבין שיש לשרץ הטמא חלק ביצירה אבל להלכה הוא כמי שאין לו חלק בזה.

ב. במסכת בכורות דף ז' א-ב בלישנא הראשונה ביארו שרב ששת לא שאל על מי רגלים של סוסים וגמלים כי שם המציאות הייתה ברורה לו, ורק במי רגלים של חמור הסתפק האם עכירותו תהיה הוכחה שהם מתמצין מגופו ואסורים או לא, ועולה שאם אין מתמצים מגופו פשוט שמותר, ברם ללישנא השניה הדבר היוצא מהטמא אסור בכל אופן.
בגמ' שם נתבאר שללישנא הראשונה טעם היתר הדבש הוא כטעם שמופיע בברייתא "מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן", ברם ללישנא השניה אין די בטעם זה שהרי רב ששת אוסר גם זאת. אלא טעמו כדעת ר' יעקב שלומד מפסוק שדבש דבורים מותר, הגמ' מציינת שר' יעקב לומד מאותו פסוק שאין להחיל גם דבש צירעין וגזין בכלל ההיתר לעומת סתם משנה במסכת מכשירין פ"ו מ"ד שהתירה גם אותם באכילה.
הרא"ש בפסקיו שם פרק א' אות ז' מביא את שיטת ר"ת בספר הישר שפסק להתיר גם דבש צרעין וגזין מפני סתם משנה במס' מכשירין, והרא"ש עצמו תמה ע"כ שהרי כנגד סתם משנה עומדת הכרעת האמורא רב ששת שדברי ר' יעקב בברייתא מסיעים לו האוסר דבש גיזין וצרעין. הרא"ש מעיר שאמנם כל זה דווקא ללישנא השניה אבל לפי הלישנא הראשונה הרי ניתן לבאר שגם דבש גזין וצרעין לא מתמצה מגופו ואזי אמנם ר' יעקב בבריתא אוסרו, אבל רב ששת מתירו ע"פ הכלל הנ"ל ואם כן אף רב ששת דעתו כסתם משנה. אלא שהרא"ש מעיר שלמרות שבעלי התוס' בניגוד לרי"ף ורמב"ם וסיעתו נוטים לפסוק דווקא כלישנא קמא, מ"מ שיטת ר"ת עצמו שהדבר לא מוכרע ובדרבנו יש ללכת לקולא ובדאורייתא לחומרא וא"כ לשיטתו היה עליו לפסוק לחומרא, לפיכך הרא"ש ובעקבותיו בנו הטור פוסקים לחומרא, מדברי הסמ"ג המובאים בהגהות מימוניות על הרמב"ם כאן מתבאר שזו שיטת ר"י, וכ"ד הרי"ד בפסקיו לבכורות ובספר המכריע סי' צ"ב.
שאלה זו מקשים גם מפרשי הרמב"ם שפסק לקולא, הרי הרמב"ם סובר שיש לפסוק כלישנא בתרא. גם הרא"ש וגם מפרשי הרמב"ם לא מיישבים שכאשר קיימת סתם משנה המסייעת אנחנו נוקטים כלישנא קמא, וייתכן טעמם שהרי ללישנא בתרא הכרעת האמורא רב ששת סותרת כלל זה ולהיעזר בכך יש בדבר משום סתירה פנימית.
עכ"פ מפרשי הרמב"ם המגיד משנה וכן נראה גם מהלח"מ בסוף פירושו והבית יוסף על הטור בהתייחסו לדבריו מפרשים בדעתו שמבאר שהשוואת דברי רב ששת לדברי ר' יעקב הם רק להלכה, אבל לא מאותו הטעם, דהיינו גם רב ששת סבור שיש צורך בגזירת הכתוב להתיר והוא לא בא מהטעם שאין מתמצות מגופן אלא שלדעתו גזירת הכתוב מתירה גם דבש גזין וצרעין ולכן התירם הרמב"ם כי גם רב ששת בלישנא בתרא מתירם ואף שלכאורה קשה על כך, הרמב"ם מפורשות נימק את פסקו בכך שאינו מתמצת מגופן וכפי שהקשה בהגהות הר"ר יהושע העשיל מקראקא על הטור (נדפס בסוף "הטור השלם") וצריך לומר שביחס לדבורים זה אכן טעמו ומ"מ להלכה יש סיבות נוספות שמכוחם ניתן להתיר גם גזין.
יש להעיר שבדעת ר"ת שלא הזכיר נימוק רק נקט כסתם משנה ודאי ניתן ביתר פשטות לבאר כן (וע"ע מש"כ בזה בנימוקי הגרי"ב ובהגהות בן אריה).

ג. עכ"פ נראה שהעולה מהדברים שאין שום ראשון או פוסק ששולל את הנימוק של דרשת הפסוקים, (אדרבה, הרי יש שביארו שגם הם מסתמכים על כך)יש כאלה שסבורים שא"צ להגיע לדרשת הפסוקים כי הדבר מותר בלאו הכי לפי הכללים הרגילים וממילא שאם נסיק שלאור הידיעות החדשות התברר שאין אנחנו עומדים בכללים הרכילים אין שום סיבה שלא להיעזר בלימוד מדרשת הפסוקים ולהתיר הדבש מגזירת הכתוב דבר ששום פוסק לא התנגד אליו, אדרבה, מכיוון שדרשה זו מחמירה כי מתירה רק דבש דבורים ולדעתם ניתן להתיר יותר, לפיכך הביאו את הנימוק השני וכל הנפקא מינה להלכה הוא רק ביחס להיתר דבש גזין וצרעין, ואולי בימינו בהכשר לכשרות דונג ומוצריו ומזון מלכות אך ביחס לדבש דבורים ההיתר ברור. הלימוד של גזירת כתוב מעולם לא נשלל ע"י הפוסקים, על כורחנו לומר כן שהרי כפי שצינת בשאלה, בנביאים ודאי מופיע דבש דבורים, ושמשון אכן אכל דבש דבורים וכבר ציין הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה ששמשון המושיע את ישראל ודאי נהג כהלכה וגם בלא זה ברור שהתנ"ך לא רואה שום בעיה הלכתית במעשהו כך שבזה עצמו היינו יכולים לראות מקור הלכתי וכדרך התלמוד להוכיח גם מסגנון כזה של פסוקים. וכפי שמצינו בסוגיא הקודמת בבכורות שם ו' ב' שהתורה משבחת את א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש וזה עצמו מוכיא את כשרותו והיתר אכילת החלב שאם לא כן אין משמעות לשבח זה שמשבחת התורה את א"י, אלא שבהקשר שלנו אין צורך לזה כי קיים פסוק מפורש מגזירת הכתוב המתירו.
שוב ראיתי שהרמב"ם בפירוש המשנה למס' מכשירין נוקט שהטעם להתיר דבש הוא אכן מעצם העובדה שבאו פסוקים בתורה המתייחסים בחיוב לאכילת דבש והוא מסתייע מהתוספתא במסכת שבת פרק ט' שדנה אמנם בהגדרת משקה להלכות טהרה, אבל לגופו של עניין ניתן להיעזר בה לענייננו שמציגה כמקור להגדרת דבש כמשקה את הפס' בספר דברים "ויניקיהו דבש מסלע" שבגלל התיאור "מסלע" התוספתא מבינה שמדובר בדבש דבורים והנימוק שלא מתמצות מגופן מובא שם בהקשר של "טעמא דקרא" ולא בהקשר של מקור, שהרמב"ם מפורש נוקט שאין כלל צורך במקור.
מדברי רע"ב בפירושו עולה שאמנם גם הוא נוקט לפי הטעם שלא מתמצות מגופן, אבל סובר שיש צורך בדרשת הפסוקים כדי שלא נטעה ונחמיר בהגדרת "היוצא מן הטמא, גם ביחס ללא מתמצה מגופן.

ד. הר"א קורמן שם מסכים עם הרב בר גיורא ב"שנה בשנה" תשנ"א המתיר דונג ומוצריו ומזון מלכות לעומת הרב גינצבורג שאוסר, (עיין בנושא בשו"ת "ציץ אליעזר חי"ב נ"ד) כי ברור לו שהמציאות המדעית כפי שהוא מתאר וכיון שגם הדונג (ביחס למזון מלכות הוא כותב שהוא לא מודע לתהליך.)) עובר אותו תהליך גם הוא מותר.
על דברי הרב גינצבורג שם הטוען שכיוון שהיסוד גזירת הכתוב, ממילא רק את הדבש הכלול בגזירת הכתוב ניתן להתיר, כי אין יסוד לאסור ולענ"ד יש להעיר על דבריו שהרב גינצבורג עצמו נוקט כדעה שהעיקר מצד גזירת הכתוב בגלל הידיעות המדעיות שהתחדשו ועל זה באמת יש מקום להעיר שהרי הדעה הזו לא סוברת שכל דבר שעובר דרך הטמא ויוצא ממנו הוא טמא וממילא גם אחר הידיעות החדשות שיש חלקים מהטמא המשפיעים ומשתתפים בתהליך היצירה, אבל חלקים אלו אין בהם בעיה הלכתית, ברם הדיון כשלעצמו במקומו עומד שהרי הלישנא השניה בגמ' יוצאת מתוך הנחה שכל דבר היוצא מן הטמא – טמא, וזה יוצר בעיה בפני עצמה וכל הגדרים על חלקים קשים בבהמה טמאה שלא יוצרים בעיה וכדו' לא שייכים כאן כי שם מדובר או על החלק עצמו או שנעזרים בו ליצור דברים כגון העמדת גבינה בקיבת בהמה טמאה, אבל אין בזה כדי להתיר דבר שבאופן טבעי נוצר בעזרת הטמא למרות שלא "מתמצה מגופן" וללישנא זו על כורחנו אנחנו נזקקים לגזירת הכתוב כך שכל הדיון של הר"א קורמן זה רק לשיטת הרמב"ם ור"ת שפסקו כלישנא קמא אבל לרא"ש ולר"י המובא בסמ"ג ומצוטט בהגבות מימוניות על הרמב"ם סק"א שפסקו כלישנא בתרא אין הדברים כן, וגם המחבר (יו"ד סי' פא סע' ח) שפסק אמנם כרמב"ם הרי הזכיר גם את שיטת הרא"ש ועל רקע זה מובנים דברי הרמ"א בהג"ה שנראה שהוא עצמו פוסק כרא"ש ועל לשון הרא"ש שציטט המחבר בסוף דבריו העיר אבל אין לחוש לכך.
אמנם יתכן שגם לפוסקים כלישנא בתרא יש מקום מסברות נוספות להתיר דונג ומוצריו ומזון מלכות, ברם זה נושא בפ"ע ואין כאן מקומו.

ה. בשולי הדברים מה שתמהת מדוע הגמ' דנה בדבש דבורים ולא בדבש פירות, השאלה לא מובנת. אם הגמ' הייתה מביאה פסוק שמוזכרת בו המילה דבש ודאי היה מסתבר לומר שבדרך כלל הכוונה בתורה לדבש פירות. אבל הגמ' הרי מביאה פסוק "מכל שרץ העוף" וא"כ ברור שהמדובר בדבש שמפיקים שרצי עוף דבורים גזין וצרעין, רק שדנה מדוע אנו מרבים דבורים וממעטים גזין וצרעין.

ו. סיכום:
1. עצם כשרות דבש דבורים פשוטה להיתר מעצם העובדה שבתנ"ך מופיע דבש דבורים בהקשר של אכילה, ודברים כאלו יכולים להיות מדד הלכתי בפ"ע.
2. לדעת ראשונים רבים, ר"י רא"ש טור והרי"ד (וע' במגיה לפסקיו ולספר המכריע שניתן להסיק שקיימים עוד ראשונים הנוקטים כן) נפסקה הלכה כלישנא בגמ' שטעם היתר הדבש הוא מכח דרשות הפסוקים.
3. המגיד משנה מבאר כך גם את פסק הרמב"ם וגם בלח"מ ובבית יוסף (מחבר השו"ע ומסתבר שציטוטו לרמב"ם בפסקו הוא לפי פרשנותו שלו ברמב"ם) יש ביסוס לזה. וכן נראה בעקבות הרמב"ם בפירוש המשנה למס' מכשירין, ובדרך דומה נוקט הרע"ב בפירושו שם.
4. גם לפירוש הפשוט יותר בדעת הרמב"ם שפסק כלישנא קמא, אין כאן שלילה של הנימוק של דרשת הפסוקים, אלא שהרמב"ם וסיעתו סברו שא"צ להגיע לזה, הדבר מותר בלא"ה אבל הדרשה אפשרית, לפיכך נשתמש בה כאשר נגלה שאנחנו אכן צריכים להגיע לזה והרי לפנינו שהאחרונים דנו בנקודה זו רק בהקשר של דבש גזין וצרעין, אבל אף אחד לא חשב להסיק מכאן איסור דבש דבורים.
5. הפעילות המתרחשת אף שנעשית ע"י חלקים מהשרץ הטמא מ"מ חלקים אלו שווי ערך לעצמות וגידין של בהמה טמאה שלא נאסרת באכילה, כך שגם אחר ידיעות המדע החדשות אין זה משפיע להלכה ובפרט שיש מקום לומר שזו גופא כוונת רש"י (בניגוד לניסוח הרמב"ם) בהגדרתו לדבר שלא מתמצה מגופן.
6. גם אם לא נאמר כך, ברור שלצוף הפרחים הכשר, יש תפקיד מכריע וממילא ניתן לבא מדיני ביטול ברוב ואין בעיה של מעמיד כאשר יש שני מעמידים ע"פ הכלל של זה וזה גורם מותר.

תשובת הרב דוד כהן ר"מ ב"עטרת כהנים".
הודפס מכתב יד ויתכנו טעויות