גאווה

אפרת שלום,
הגאוה היא ,לצערנו,תכונה טבעית שאין לה כל נימוק הגיוני,ומכאן הקושי לבטל אותה בנימוק שכלי.על מי שיש בו מידת הגאוה אומר הקב"ה:"אין אני והוא יכולין לדור בעולם"(סוטה ה,ע"א).ולכן כל מי שמבין שכל קנייניו,חוכמתו ובעצם כל מה שיש לו הוא מה' יתברך והכל ניתן לו בהשאלה,כיצד זה יתגאה על דבר שאול שאינו שלו.
על ידי הגאוה אדם מרחיק עצמו מה',עליה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז,ה).וכיון שהשכינה מסתלקת מגאותן, יצרו מתגבר עליו ונכנסים בו הרבה ספקות באמונה.
חומר רב נכתב בנושא אצטט לך טיפה בים ממה שכתבו חז"ל בנושא.

א.ספר האמונות והדעות מאמר י (ד"ה התשיעי באהבת)
"וצריך שאזכור מה ששכחו אותו מנזקי הגאוה והשררה, מהם כי האדם כשיתגאה ותגדל נפשו בעיניו, יצא משטתו, ויתגאה על הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו כאלו הוא יחיד בדורו, ויבוש לעצת כל אדם, ויתעקש וידחה כל מאמר, וכמ"ש (משלי י"ח א') לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, וחולק על הזקנים במה שנסוהו בארך ימיהם, והכינו אותו ברגילותם, ולא ישמע לעצתם ולמצותם, וכמ"ש (שם י"ב ט"ו) דרך אויל ישר בעיניו, ויפסדו לו עניני עולמו".
ב.ספר חרדים - הקדמה למצוות: "וכאשר ישוב, יש לו להשפיל עצמו עד קצה האחרון ולעקור מלבו כל מין *גאוה*, כמאמר דוד (תהלים נא, ט) תחטאני באזוב ואטהר ואח"כ תכבסני ומשלג אלבין. והמתגאה כמה רעתו רבה, שהרי הוא מנודה מפי חכמי הגמרא (סוטה ה א) שאמרו בשמתא מאן דאית בית גסות הרוח, ואפילו מקצתה, דכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ג) וכל הפוסקים, ונדוי חכמי הגמרא מי יתירנו. ודוק ותשכח שתפלתו של המתגאה נמאסת, והרי אמרו ז"ל שגדולה תפלה מכל מצות ומעשים טובים, ואם תפלתו נמאסת קל וחומר לשאר מצותיו ומעשיו הטובים. וכבר אמרו רז"ל (חולין פט א) שלא בחר ה' בישראל מכל עם ולשון אלא מפני שמשפילים עצמם ואינם מתגאים בשום מין גאוה".
ג. ספר ראשית חכמה - שער היראה - פרק חמשה עשר:
"ותנינן הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים ללמדך שאין *גאוה* לפני המקום, אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט, מעשה באיש אחד וכו' שני מעשיות הביאו שם, וכבר העתקנו במאמר תנא דבי אליהו שער היראה פרק ד' שהביאו שם מעשיות אלו. ואמר שם במדרש רבה אחר המעשיות האמורים, מכאן את למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו מתבזה, וכן הוא אומר (שמואל-א ב, ב), כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".
ד. פירוש היעב"ץ לאבות - פרק ד משנה ד:
"ועל מין הגאוה הזאת אמרו ז"ל (סוטה) אמר הקב"ה לבעל *גאוה* אין אני ואתה יכולים לדור במקום אחד (ערכין טו ע"ב) והטעם כמו שכתבתי כי לו ית' נאה הכבוד כי אין למעלה ממנו, והוא אומרו (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש. והב' המבזה את האנשים ומחרפן ומגדפן כי מאפס ותהו נחשבו לו, ועליה הזהיר אל תהי בז לכל אדם, והמדה הישרה בזה לשתוק לבלתי השיב על חרפתו, ולזה צריך שיהיה שפל מאד מאד בעיניו כעפרא בעלמא לבלתי הרגיש כלל. ולז"א התנא מאד מאד הוי שפל רוח, אם יבזוך אחרים לא תחת מהם".
ה.ספר קב הישר - פרק ז: "ובאמת שצריך אדם להתגבר בתפלתו בבכי ותחנונים לפני הקב"ה שיסיר ממנו מדת הגאוה, וידובק במדת הענוה כי הרוב בעלי *גאוה* מתים בחצי ימיהם, והענין בעבור שזהו בוודאי כל המתגאה הוא שנואי בעיני הבריות כי זה הוא ענין רע בעיניהם המנהג של בעל גאוה, וממשיך עליו שנאת הבריות ועל ידי זה יוכל להוציא אותו מן העולם, ואם גם עלתה לו תאותו להיות ראש או מורה צדק לעדתו, אך בעבור גאותו כולם נחשבים לאין כנגדו ומזלזל בכבוד הבריות אשר גם זה הוא סיבה לקיצור ימיו ושנותיו רחמנא ליצלן, ועבירה גוררת עבירה, שרצונו תמיד להיות מן המנצחין ולא מן המתנצחין אין מבחין בין טוב לרע, בין אם היא ישר או לאו, רק להעמיד ניצוחו ומקלקל הדינים, ומעוות המשפטים ישרים, וזהו ידוע שהטיית הדין מטה את האדם בפתאום מכף חיים לכף המות. ועוד בעבור היותו בעל גאוה מרחיב פיו גם נגד תלמידי חכמים שבאו להוכיח אותו על דבריו ודרכיו המכוערים, וכאשר שהחטא זה מצוי בעו"ה בהרבה בני אדם ובפרט ראשי ופרנסי הקהילות הולכין מתגברין עד שבאו לכלל מצערי רבנן ופתאום נכוים בגחלתן, ועוברים מן העולם כצל עובר אכבד ובוזי יקלו".
כאמור הבאתי טיפה מהים הגדול,וישנם עוד מאות מקורות של חז"ל המדברים על מידת הגאוה.ואפילו הרמב"ם המדבר על הליכה בשביל הזהב כתב על הגאוה:( הלכות דעות פרק ב הלכה ג:
"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה *שפל* *רוח* ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה".
אם יעזור לך אשמח לתת לך מקורות נוספים.
בברכה וכל טוב,
שמואל זעפרני