שאלה
שלום וברכה!
יש לי מס' שאלות "כבדות" בשבילי.. סליחה על האריכות:
1. קראתי באיזה ספר שהאדם נמצא בעוה"ז בשביל תיקון. דבר ראשון מה זה אומר? כל אדם שנמצא פה בעולם ומה שיצטרך לעשות תלוי בגלגולי נשמות ומה שהנשמה שלו עשתה בעבר?!
דבר שני קראתי בספר שאדם נפטר מן העולם כאשר אין לא יותר שום תפקיד למלא בו. איך זה ייתכן?! הרי כל אדם שנמצא ויישאר בעולם יכול לתרום לו באופן כלשהו. וגם אם זה לא איזה תפקיד חשוב ביותר אלא דברים קטנים שבטח יעשה אם יישאר בחיים, האם לא רק בשביל זה טוב להשאירו בחיים?!
קשה לי להבין את הסיבה שאין לו יותר שום תפקיד למלא בעולם..
2.המשפט "לפום צערא אגרא" קשה לי להבין את המשפט הזה. המשפט אומר שכמה צער שאדם יעבור בעוה"ז ככה הוא יקבל עליו את השכר בעוה"ב.. ברור שהשכר בעוה"ב הוא גדול וחשוב, אבל למה צריך לעבור הרבה צער בעוה"ז..? הרי החיים כ"כ יקרים וקצרים! וייסורים רבים עלולים להפריע לאדם להגיע לדברים עמוקים יותר ולעבודת הבורא שלמה. ?! דבר שני שקראתי בספר שכל העוה"ז הוא שקר.. למה? בוודאי שלא משתווה לחיי העוה"ב שאנחנו פשוט לא מכירים, אבל יש גם הרבה דברים חיוביים שאפשר לעשות בעוה"ז (ללמוד וללמד תורה, להגדיל את שם ה').. למה כולו שקר?!
3. קראתי באותו ספר שהתכלית בעוה"ז היא רק האמונה, ושלמשל להתמחות באיזה מקצוע זה לא התכלית, אלא רק האמונה תכלית בכל ענייני העוה"ז. זה לא מובן לי. אולי יש אדם שהתכלית שלו היא ללמוד מקצוע להיות איש מקצוע, למשל מקצוע טיפולי ולעזור לאנשים. אז למה היה כתוב שדבר זה הוא לא תכלית. ברור שהאמונה והלימוד שלה היא האמת הגדולה אבל האם יחד איתה לא ראוי לשלב עוד מטרות שמתאימות לאדם?!
(או שהספר, ספר מוכר!! כתוב בקיצוניות מסויימת..)
מקווה שהעברתי ברור את תהיותיי..
אשמח לתשובות!
תודה!
תשובה
לשואלת שלום רב.
אינני יודע על איזה ספר מדובר ולכן אומר מה שאני למדתי.
1. אדם נברא כדי שיהיה לו טוב. הקב"ה רוצה להיטיב כמה יותר, טוב מוחלט. הטוב המוחלט הוא הקב"ה בעצמו. לכן הטוב הגבוה ביותר שיכול אדם להגיע אליו זה להדבק בקב"ה. איך? ע"י עשיית רצונו. ע"י תורה ומצוות, ע"י חסד, ע"י השתתפות עם הקב"ה במעשה בראשית, כלומר לתקן ולשפר את העולם, את האנושות, כמיטב יכולתו, להיטיב עם הזולת. וכיצד עושים זאת? כל אחד עושה זאת בדרכו. כלומר ההתעלות הרוחנית, ההדבקות האישית בקב"ה, חלקה כללי. כולנו מתפללים ומקיימים מצוות. וחלקה מאד אישי ונובע מאישיותו של האדם, מחינוכו, מכשרונותיו, מרצונותיו. בהתאם לזה, כל אחד פועל בעולם יוצר ומתקן כמיטב יכולתו. זהו ייעודו וזהו תיקונו.
ההתעלות הרוחנית היא מתמדת, ולא שייך לומר "סיימתי את ההתעלות שלי, סיימתי את ההתחברות שלי לקב"ה. גם התרומה לעוןלם, אינה נגמרת, ולא "מסתיים התפקיד". תמיד יש עוד מה לעשות, לתרום ולשפר.
כל זה אינו קשור כלל למושג גלגולי נשמות. לא כל אדם שנולד הוא תוצאה של גלגול נשמות. לכן אין צורך כלל להתעסק בזה, ולא להתעניין מה היה לך בגלגול קודם אם בכלל היה כזה, אלא לבחון את עצמך כמו שאת, במודעות ובאישיות שלך ולהתמודד עם עצמך.
2. משמעות המושג צערא כאן אינו דווקא סבל. משמעות הדבר שהשכר לא ניתן רק על התוצאה אלא גם על המאמץ והקושי שהיו כרוכים בהשגתה. אדם שהלך לבית כנסת מתחת לבית, אינו דומה לאדם שצריך להתאמץ וליסוע או ללכת רחוק. אדם שסה"כ טוב לו בחיים, וקל לו להתרכז בתפילה, אינו דומה לאדם שכל צרות העולם נוחתות על ראש, והוא מתפנה מכל זה ומצליח להתרכז ולשוחח עם בוראו בלי לרחף באותו זמן לאלף מחשבות אחרות. אדם שלומד תורה וכל דבר בא לו בקלות, אינו דומה לאדם שכל משפט עולה לו במאמץ מרובה. כלומר לא סבל הוא הענין אלא השכר על המאמץ.
3. נראה לי שכוונת הספר היא להתמודד עם אנשים ששואפים לעושר, מעמד וכבוד. כלפיהם אומר הספר שהעיקר זה האמונה. אדם שאצלן המקצוע הוא חלק מעבודת ה', חלק מהאמונה שלו, שעושה כל מעשיו מתוך רצון לתקן עולם ולהתחבר בכך לבוראו, הרי בכך הוא עובד את ה'. כך מסביר את הרמב"ם מדוע האבות, גם כשעסקו במקצועם (רעיית צאן - אברהם ויעקב, חקלאות - יצחק) היו דבקים בקב"ה ונחשבו כמרכבה לשכינה, כיון שעסקו בכך מתוך מטרה רוחנית נעלה של הקמת אומה אלוקית שתעבוד את ה'. לכן גם העיסוק הערכי בענייני העולם היה אצלם עבודת ה'.
אקווה שעניתי לפחות חלק.
בברכה
אפי קיציס