אמא קראה לי ביומן האישי, ואני ממש כועסת!

שלום שירה.

מתנצלים על העיכוב בתשובה.

הכעס שלך מאוד מובן. קשה לראות שמישהו אחר פולש ככה למרחב שהוא פרטי. קשה לראות שלא מכבדים את הגבולות שלנו. וזה ממש בסדר לכעוס. וזה מצוין לשתף איתנו את הכעס! זה דבר ממש חכם.

אז בינתיים עבר קצת זמן. וזה בסדר לכעוס איזו תקופה. אחר כך, כשהזמן קצת עובר, אפשר לנסות לחשוב הלאה מה עושים. הדבר הראשון שכדאי לנסות הוא לדבר עם אמא. לא בכעס, לא בעצבים. לקבוע איתה זמן שנוח לשתיכן, להכין איזה שוקו, ולדבר. קחי את ההזדמנות לשתף אותה קצת בתחושות שלך. לתת לה לשמוע ולהבין איך זה גרם לך להרגיש. מגיעה לך הזכות להגיד לה, וטוב שהיא תדע ותבין. שוב - לא במסגרת ויכוח, אלא באופן נעים. פשוט להגיד מה את מרגישה.

במקביל, אפשר לשאול אותה על הצד שלה. מה גרם לה לקרוא, האם משהו מסוים הדאיג אותה, האם משהו מדאיג אותה עכשיו? והאם היא יכולה לשתף אותך במחשבות וברגשות ובדאגות שלה? האם את יכולה לשמוע את כל אלה בלי "לקפוץ" מיד ולהתגונן או לתקוף? לשתיכן זה יכול להיות קשה קצת, לשמוע את הצד השני. אבל אם תנסו ותצליחו - איזה מגניב ונעים זה יכול להיות! כמה שזה חוסך את התהיות וההסתרות וההתגנבות מהצד. זה ממש יכול לפתוח דף חדש ביחסים ביניכן.

בגיל 14 קל מאוד להורים לראות אותך עדיין קצת כילדה קטנה וחמודה. לא כמתבגרת. במידה מסוימת הם גם מאוד רוצים לראות אותך ככה, כי לפעמים יש משהו שקצת מפחיד הורים בגדילה (המהירה!) של הבנים והבנות שלהם. זה תמיד מרגיש מהיר מדי. תמיד רוצים לגונן עליהם, לשמור, שלא יגדלו מהר מדי, שלא יברחו מהר מדי, שלא יקרה להם כלום. זה טבעי. כמו שמירי מסיקה שרה: "ילדה שלנו, כמה התגעגענו, חכי מעט ילדה שלי, לפני שתגדלי". ואת מצידך עושה את ה"עבודה" שלך, שזה - לגדול! להיות יותר עצמאית, יותר נפרדת מההורים, יותר מחליטה ומרגישה וחושבת בעצמך. לא לגמרי נפרדת - אבל בכל פעם קצת יותר נפרדת. ככה זה, להתבגר.

ולכן יכול להיות שמתוך דאגה, חרדה, חששות, אמא שלך הרגישה שהיא חייבת לבדוק ביומן שלך מה קורה. אולי היא לא מרגישה שהיא מצליחה לדבר איתך מספיק, או לשמוע ממך מה קורה איתך, או שהיא לא מצליחה להביע מולך מה היא רוצה בדיוק לשאול. כי כשיש תקשורת טובה, אמון, הרגשה של ביטחון וזמן איכות קבוע ביחד, הרבה פעמים זה מיותר ללכת מאחורי הגב, כשאפשר לשאול באופן ישיר. וכאמור, זה באמת לא בסדר לקרוא ביומן האישי שלך. מגיעה לך פרטיות, וחשוב מאוד שכל בני המשפחה יכבדו אותה.

אז לסיכום:

- זה ממש בסדר לכעוס, ואפילו מאוד (מאוד בסדר, ומאוד לכעוס).

- כשאת קצת "מתקררת", ומרגישה שאת יכולה לקיים על זה שיחה רגועה, נסי לקבוע עם אמא זמן לשיחה ביחד, שבה לא יפריעו לכן. זה יכול להיות בבית, או בחוץ, על שוקו, או בזמן בישולים ביחד - מה שתחליטו שמתאים לכן. תכיני לך מראש איך את מתארת לה את ההרגשה שלך, איך את מצפה שהיא תכבד את הפרטיות שלך. במקביל, תכיני גם שאלות: מה אנחנו יכולות לעשות כדי להימנע ממצב כזה בעתיד? איך אני יכולה אולי לעזור לך להיות פחות ממודאגת? איך את יכולה אולי לשתף אותי ישירות בחששות שלך? איך אנחנו יכולות לתקשר ולדבר באופן קבוע האחת עם השנייה, כדי שלא נרגיש שיש נתק? עצם השיחה יכולה לקרב, ובמקביל גם לאותת לה שהילדה הקטנה שלה - גדלה בכל יום. ויש לה יכולת גם לעבור דברים, וגם לדבר עליהם.

- תמיד כדאי לסיים בחיבוק. הרבה פעמים הוא אומר הרבה יותר ממילים, וזה מחמם את הלב ומגדיל את האמון.

מוזמנת מאוד לשתף אותנו איך היה, ואם נוכל ללמוד ממך עוד טיפים שניסית והצליחו!

אנחנו כאן איתך לכל שיתוף או שאלה, גם בטלפון ובווטסאפ.

בהצלחה,

אוהד