במאמר שפרסם הרב רונן לוביץ, הוא מביע תמיכה עקרונית בדרכן של הישיבות הקטנות בהן לומדים לימודי קודש בלבד, אך מעלה חשש לפגיעה בעתידם של התלמידים ובעתידה של החברה הציונית-דתית. לפיכך הוא מסיים את מאמרו בקריאה: "אני קורא לרבנים, למחנכים ולהורים, שהדאגה לדור הבא בראש מעייניהם: אל תהפכו את השיטה של תורה ורק תורה לדרך לרבים". כיון שבמאמרו הוצגו חלק מהעובדות ומהמקורות באופן מוטעה, וכיוון שכנראה גם לפי שיטתו היה המאמר צריך לכוון לכיוון אחר, ברצוני להעיר ולתקן.
אכן צודק הרב לוביץ שישיבה קטנה אינה מתאימה לכל אחד, ואכן בישיבות הקטנות נעשה מאמץ גדול לאבחן מראש את רמת ההתאמה, וחלק ניכר מהפונים אינם מתקבלים. חבל שבמקום לברר את המצב לאשורו, נכתב במאמר שהישיבות "בוודאי יקלטו כל מי שחשקה נפשו בתורה וכמעט כל מי שיתדפקו על דלתותיהן...כיוון שכך עלול אף להיווצר מצב בו הישיבות התורניות יהוו פתרון קל למי שמתקשים בלימודים". במקום לשער, אפשר פשוט להתקשר ולברר.
למאמר הקודם: הישיבות הקטנות הלאומיות: חשש לפגיעה בטובת התלמידים והציונות הדתית
בניגוד לדברי הרב לוביץ, אין לחשוש שתלמידים יעדיפו ישיבה קטנה כדי לעשות לעצמם חיים קלים. המציאות היא שלימוד בישיבה קטנה הוא תובעני מאד, ודורש הרבה יותר מאמץ מאשר בישיבה תיכונית. יום הלימודים ארוך יותר, שנת הלימודים ארוכה יותר, יש עיסוק בסוגיות בעיון ברמה גבוהה, הספק נרחב בגמרא בבקיאות, נדרשת משמעת עצמית גבוהה (רוב היום הלמידה בחברותות ולא בשיעורים), ועוד. למיטב הכרתי אין אצלנו בישיבה ולו תלמיד אחד שהגיע בגלל בריחה מלימודי החול, מה-גם שבשנה הרביעית רובם ככולם בוחרים ללמוד לבגרות, מה שמראה שלא הגיעו מתוך רצון לברוח מלימודי החול. במעט המקרים שתלמידים הגיעו לישיבה ממניע שכזה, הם הבינו מהר מאד שהם נפלו מן הפח אל הפחת, ועזבו. לחידוד העניין אציין את העובדה שבתום השנה הרביעית, שהיא אינטנסיבית מאד בשל העובדה שבמקביל ללימודי הקודש נלמדים כל המקצועות הנדרשים לבגרות, וכל ההכנה לבחינות נעשית רק בשנה זו, ובכל זאת חלק מהתלמידים מציינים שהשנה הזו קלה יותר מ-3 השנים הראשונות!
ביחס ליכולת בוגרי ישיבות קטנות להשלים את הפער שייוצר בלימודי החול, מציין הכותב כי "יקשה עליהם להשלים את החסר של שנות העשרה...אמנם הישיבות התורניות הציוניות מציעות מסלול בגרות אך הוא מכוון לרף המינימלי ביותר (3 יחידות, כשרוב הלימוד נעשה בשנה אחת), והדבר משליך על עומק הלימוד והיקפו, וכך גם על האפשרות להתקדם ללימודים גבוהים". המציאות בפועל היא, שגם רבים מבוגרי הישיבות התיכוניות צריכים להשלים יחידות וציונים על מנת להתקדם בלימודים גבוהים, ולכן גם בוגרי ישיבות קטנות עושים ויעשו זאת. זה מצריך זמן ומאמץ, אבל זה לא כל כך מסובך, והראיה שחלק מתלמידי הישיבות הקטנות עושים 4 יחידות במתמטיקה ו/או אנגלית תוך כדי השנה הרביעית העמוסה. אגב, רמת הציונים טובה מאד, והזכאות לבגרות עומדת על קרוב ל-95%!
לעומת היכולת להשלים את החסר בלימודי החול והדאגה לעומק הלימוד והיקפו - מהי רמת היכולת של בחור בישיבה תיכונית להשלים את החסר בלימודי הקודש? בידע בתורה, ביחס לתורה? מה עם עומק הלימוד והיקפו בתורה? הרי הוא גם יותר חשוב, וגם יש פחות סיכוי להשלימו - אז למה זה לא מטריד אותנו באותה עוצמה? סיפר לי ר"מ ותיק בישיבת הסדר שבמהלך שיעור שנתן באלול האחרון על משמעות "מלכויות זיכרונות ושופרות", הוא קלט במהלך השיעור שחלק מהתלמידים כלל לא ידעו על מה מדובר. הוא נאלץ לעצור את השיעור ולהסביר מה הן הברכות של תפילת מוסף של ראש השנה וחלק מהתלמידים התפלאו לשמוע שיש ברכות כאלה! אין כוונתי להאשים בכך את הישיבות התיכוניות, הן מתמודדות עם מציאות מאד לא פשוטה, ועושות הרבה מאד. אך דומני שהן זקוקות לסיוע, למשל שרבנים כדוגמת הרב לוביץ יצאו בקריאה לרבנים, למחנכים ולהורים, מתוך דאגה על היכולת להשלים את החסר בקודש, ועל עומק הלימוד והיקפו.
הרב לוביץ מביא כראיה רבים מגדולי ישראל שבלטו בידיעותיהם בחכמות העולם, אך זה כלל לא שייך לנושא. הישיבות הקטנות מחנכות את התלמידים לכבד את עולם החול ואת לימודי החול, ואני עצמי נותן בישיבה סדרת שיעורים מידי שנה על חשיבות חכמות העולם. בשאלת הלימוד בישיבה קטנה או בישיבה תיכונית הנושא הוא לא חשיבות לימודי החול, אלא הגיל הראוי לעיסוק בהם. רוב גדולי ישראל שהיו בקיאים בלימודי חול לא עשו זאת במהלך שנות צמיחתם בישיבות, כך מעיד הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (א, מד). הרמ"א, שהוא אחד הגדולים שהזכיר הרב לוביץ כבקיא בלימודי החול, פוסק במפורש שבתהליך הצמיחה בתורה מותר לעסוק בלימודי חול רק בדרך אקראי! (שולחן ערוך יו"ד רמ"ו, ד) גם הרב קוק שהוזכר במאמר, הדריך לעסוק בלימודי החול רק לאחר שנים רבות של עיסוק בתורה, ולא כפי שמשמע בדבריו של הרב לוביץ. הקורא מוזמן לחפש באינטרנט שני מאמרים שפורסמו בשנה האחרונה על דעת הרב קוק בעניין: "משנתו של הראי"ה קוק זצ"ל בדבר הגיל הראוי לעיסוק בלימודי חול, ויישומה בישיבת תורת ירושלים", בחוברת "המעיין" תמוז תשע"ד; וכן "לימודי החול בישיבת הרב קוק ביפו", בחוברת "אסיף" ב תשע"ה, כרך תנ"ך ומחשבה.
חששו של הרב לוביץ מפגיעה בחברה הציונית-דתית, ראוי שתכלול גם את הדאגה להעמדת תלמידי חכמים ציונים גדולים. מציאות בה הציבור הדתי-לאומי אינו עושה די כדי להעמיד לו תלמידי חכמים גדולים, פוגעת הן בצביונו הדתי והן בצביונו הלאומי. כיוון שהרב לוביץ מציין שלדעתו אכן לישיבות הקטנות יכולה להיות תרומה משמעותית לעניין, אם כן מן הראוי שדווקא תנועת "נאמני תורה ועבודה" שמטרתה לפעול למניעת התחרדות הציבור, תוודא שאכן נעמיד לנו תלמידי חכמים שימנעו את הצורך של חלק מהציבור ללכת בדרכם של גדולי התורה החרדים.
הרב לוביץ מתריע מפני הפיכת הישיבות הקטנות דרך לרבים, וכבר ציינתי שאכן זה לא מתאים לכל אחד. מאידך, הרב לוביץ עצמו מביע תמיכה בכך שאלה שמתאימים יופנו לכיוון זה, כיוון שלדבריו זו דרך טובה יותר להצמיח תלמידי חכמים גדולים, אך לא כדרך לרבים. לא נותר אלא לברר - כמה הם הרבים? במידה שרק המתאימים, אבל כל המתאימים, ילמדו בישיבות הקטנות, מה רצוי ומה צפוי שיהיה היחס באחוזים בין מספר תלמידי הישיבות התיכוניות לתלמידי הישיבות הקטנות? 50-50? 80-20? כיום היחס הוא בערך 98-2! כלומר, רק 2% מתלמידי הישיבות בציבור הדתי-לאומי לומד ב"דרך המלך להצמחת תלמידי חכמים גדולים"! והשאלה עולה מאליה - וכי תפקידו של רב הוא רק להזהיר מחנכים והורים מפני הסכנות שבדרך? האם אין תפקידו של רב בעיקר להזהיר מהסכנות שבאי-הליכה בדרך? האם לא היה מתאים שבמקביל לאזהרה תבוא גם קריאה גדולה להפנות לישיבות הקטנות את אלה שכן מתאימים? והרי כאמור הרב לוביץ בעצמו מציין כי "ההתמסרות ללימוד התורה חשובה עבור כלל ישראל, והיא בוודאי דרך המלך להצמחת תלמידי חכמים גדולים בתורה"!
לאור זאת, אערוך מחדש את קריאתו של הרב לוביץ בסיום מאמרו: "אני קורא לרבנים, למחנכים ולהורים, שהדאגה לדור הבא בראש מעייניהם: אל תהפכו את השיטה של תורה ורק תורה לדרך לרבים, אבל כן תפנו לשם את כל מי שמתאים, תעודדו אותם, תכתבו מאמרי תמיכה, תיצרו לגיטימציה ציבורית, לטובתם של התלמידים ולטובתה של החברה הציונית-דתית".
הכותב הוא ראש ישיבת דרך חיים, הישיבה הקטנה בשעלבים