ביום שני השבוע (כ"ב אדר) יצא לפועל ערב שהפיקה תנועת "אמונה", ערב חזנות לנשים. האירוע המושקע הציב לו למטרה להעלות את רמת התודעה למעורבות נשית בחיי הקהילה הדתית ולהציף סוגיות בנושא, כמו למשל מנייני נשים. מבחינה זו הערב הצליח. בעיניי הוא עומד יפה במטרות (כפי שנוסחו בדברי הדוברות, גברת ליאורה מינקה ועדי ארד). האירוע היה מהנה והיווה ערב תרבותי לקהל-יעד שבדרך-כלל מתקשה למצוא מקומות בילוי מתאימים. זה היה מפגש קהילתי-נשי מסוג מאוד מיוחד וחדשני. בין אם באת לערב חצי-מהפכני של חזנות נשים, ובין אם באת לערב מוזיקה-יהודית, מצאת את מקומך. הערב אורגן וסודר באופן מוצלח (כמובן שבלי "שעון בני-עקיבא" אי אפשר), בהנחייתה של עדי ארד, זמרת בעצמה. היא תיארה את השתלשלות הרעיון עד שבא לידי ביצוע.
הערב נסמך ליום האישה הבינלאומי לא במקרה, והוא חלק מאגנדת קידום "מעמד האישה" הדתית של תנועת "אמונה". מדובר ביזמה מרעננת ומקורית. המילה "חזנות" מקבלת בדרך-כלל שיוך גברי בעיקר, ומזכירה לרובנו תפילה במנגינה כבדת-ראש ובקול בס עבה. "אמונה" מנסות לחדור לתחום הזה, בעדינות נשית ובצבעוניות של ערב חגיגי. הקולות של מקהלת "סולמות" מבית-אל משתלבים יפה זה בזה ובחזון של תנועת "אמונה". אחרי הפתיחה וההקדמה המוזיקלית של המקהלה בניצוח רחל וילנר, עולות לבמה נשים - זמרות-חזניות. כל אחת שרה קטע חזני או פיוט, ואחר-כך מתנצלת על הסגנון הכבד ועוברת לשיר מוכר מהמקורות. לאורך כל הערב ליווה הפסנתר של אורית דוקלר את הקולות הנשיים. יכול להיות שגם הן מרגישות שנשים הרבה יותר טובות בשירה מאשר בחזנות? ייתכן והקול הנשי עוד לא השכיל להשתחרר לחלוטין מכבליו, והוא לא מעז לעמוד מול המיקרופון והעולם לבדו.
זה היה אמנם ערב נשי, אך הגברים מילאו בו תפקיד בולט. ראשית, היה מאוד קשה להתחמק מההשוואה המתבקשת לערב חזנות גברי, ושנית, ההקשר הגברי הוזכר מילולית כמעט בכל הדברים שנשאו הנשים המרכזיות של הערב. עדי ארד, מנחת האירוע, שאלה "למה לא לתת לנשים את מה שמגיע להן", מדוע נבדלות הנשים מהגברים. בנוסף, היא הגדירה שחזן הוא מתווך, וציינה, "היום אנחנו מתווכות, בלי גברים". האמנם?
נשים שרו בקולן היפהפה והעדין, אך הן שרו יצירות גבריות. הפיוטים נכתבו על-ידי פייטנים וקטעי התפילה והתהילים הולחנו על-ידי מלחינים. אני מקווה שתנועת "אמונה" מתכננת ערבי המשך לאירוע הזה, שיכללו גם את היצירה הנשית.
תוך כדי האזנה והנאה מהערב, לא יכולתי שלא לחשוב מה היו אומרים אנשי "אסכולת פרנקפורט" על אירוע שכזה.
"אסכולת פרנקפורט" היא כינוי לקבוצת הוגים משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. בין השאר, מפנה "אסכולת פרנקפורט" אצבע מאשימה כלפי הממסד וחרושת התרבות, בטענה ששני גופים אלו משתפים פעולה על-מנת למנוע התקוממות של ההמון נגד האליטה. ביד אחת הם מאכילים את הציבור ב"לחם ושעשועים" כדי להרדים את תחושות העוול ואי-הצדק שנעשים על-ידי היד השניה. על-ידי מניפולציות תקשורתיות, כך מאשימים ב"אסכולת פרקנפורט", מנסה הממסד לגבש אצל האדם הפשוט תחושת שוויון.
האישה הדתית רגילה לאי-השוויון בינה לבין בעלה או אחיה הקטן בכל מה שנוגע להלכה ולהשתתפות בטקסים הדתיים והקהילתיים. היא מצטרפת לתנועת "אמונה" מתוך תחושת הרגל זה, ותקווה לשינוי הדרגתי. לפתע, היא שומעת על ערב חזנות, מושג מהתחום הגברי המובהק עד כה, לנשים. תחושת שוויון ממלאת את ליבה, ו"סוף סוף נותנים לנשים מה שמגיע להן". אך תחושת השוויון הרגעית הזו היא אשליה בלבד, וערב החזנות המושקע והיפהפה הזה הוא, לצערי, לא הרבה יותר מ"לחם ושעשועים" בגרסא הסמי-פמיניסטית. זוהי עדיין מחשבה ראשונית של נשים שרוצות להשתלב בעולם הגברים דרך ניסיון להידמות להם. מה לעשות, ובעולם הדתי-אורתודוכסי כפי שהוא מוכר לנו היום, לא יעלה על הדעת שאישה תתפקד כ"חזן" אמיתי.
אין עוררין על כך שחל שינוי ביחס בין עולם ההלכה והנשים. מדרשות לנשים בהן הן לומדות ומלמדות גמרא כבר הפכו דבר שבשגרה, נשים תופסות לאט לאט תפקידי מפתח בקהילה, ומזמן יצאו מהמטבח. המהפכה הפמיניסטית הכלל-עולמית מתבטאת היטב גם בציבור הדתי-לאומי בישראל, וללא ספק, יש לזקוף חלק גדול מכך לזכות תנועת "אמונה" ועשייתה המבורכת.
עם זאת, הדרך ארוכה, ופתרונות קסם אַיִן. האם תנועת "אמונה" חותרת לשוויון הלכתי ולחזנות נשית "אמיתית"? קשה לי להאמין. אך גם אם מסתפקים במטרות מהפכניות פחות וקצרות טווח יותר, הפמיניזם הדתי זקוק להרבה יותר מאשר ערב חד-פעמי שעל-אף תפארתו אינו מצליח לספק מענה אמיתי מעבר ל"לחם ושעשועים".
זוהי יזמה מעניינת ומלהיבה. אין ספק שהכוונות המבורכות של תנועת "אמונה" מועילות וטובות, ועל כך תודתי להן על הפקת הערב המוצלח, אך לצערי, אין די בזה כדי לשנות את הלך הרוח העכשווי.