הסרט לעבור את הקיר של רמה בורשטיין מטיב לחשוף את המצב הרגיש של תקופת השידוכין בציבור האורתודוקסי. במרכז הסרט עומדת מיכל ומייצגת את האישה האורתודוקסית המודרנית הרווקה שנמצאת במקום ביניים לפרק זמן ארוך יחסית שהיה אי פעם בהיסטוריה היהודית. מצד אחד היא לא ממש שייכת לבית ההורים כבוגרת עצמאית ומצד שני אין לה בית משלה. ההלכה אומרת שהבת ברווקותה שייכת לביתה הורים ואחר כך עוברת לבית הוריה, ופחות התייחסות למצב שבין הראשון לבין האחרון. מצב הביניים של מיכל גיבורת הסרט הוא כפול כיוון שהיא גם חוזרת בתשובה כלומר נמצאת בין תרבויות. בין התרבות הקודמת שלה זו החילונית- שאותה מייצגת אימה, ובין החברה החרדית אליה היא שואפת להתמסד.
מיכל הגיבורה הראשית מחפשת חתן לכאורה סיפור פשוט, היא רוצה להיות עצמאית, בעלת דעה, המחליטה בלעדית למעשיה. היא בעלת קו אישי משלה, המכיל בעיקר דברים לא שגרתיים - יש לה פינת חי נודדת, היא נוהגת בואן קטן, לובשת בגדים ססגוניים (ביחס לחברה החרדית במיוחד) ויש לה תלתלים ג'ינג'יים די משוחררים. היא יורה משפטים נוקבים וישירים בגברים שהיא פוגשת ולא בדיוק נכנסת למשבצת המגדרית המגזרית. את כל הסממנים המתקדמים האלה היא מאמצת בשמחה אבל מצד שני היא צריכה להכניע את עצמה למוסד הנישואין ולממסד הדתי - ולעשות ג'אנלינג בקצב מטורף, שמאפיין את הסרט. מיכל מנסה בתוך הסלט הזה לנסות למתוח את גבולותיו של התלם הדתי הממסדי- כדי לממש את רצונה לאמץ את האתוס של מוסד הנישואין ובניית בית נאמן בישראל ומצד שני לא לוותר על עצמה, כפי שנרמז ממנה בסרט.
החברה ככללה משקפת משבר במה שקשור לתופעת הרווקות, היא לא מסוגלת לתת מענה למיכל האינדיבידואליסטית הלא נאיבית, דור ההורים החילוני עומד פסיבי. אלא שגם החברה האורתודוקסית אליה הגיעה לא מספקת את המענה. החברה החרדית מתחילה כעת לגלות אף היא, קשיים לא פשוטים ביכולת לחתן את בניה ובנותיה ואפילו רווקות מאוחרת כבר מגיעה אל פתחה והסדרה 'שטיסל' תוכיח... נוסף לעובדה זו הגיבורה כחוזרת בתשובה היא סוג של סוג ב'. כיוון שכך הגיבורה מגיעה למצב 'אין ברירה' ומחליטה לקחת בידיים שלה את הגורל ולעשות הכל בעצמה רק לא להישאר לבד, אפילו אם מדובר בלהתעמת ישירות עם אלוקים- מפלטה האחרון ולהעמיד אותו בניסיון. וזה הסיפור הדומיננטי אפילו יותר מסיפור השידוך. מיכל מחליטה להשאיר את תאריך חתונתה אחרי שהחתן המקורי קיבל רגליים קרות, ובכך מציבה אולטימטום אמוני- נשמע נואש והזוי לאוזן המודרנית הרציונלית. גם בתפיסה היהודית הנשית הקלאסית היא זרה כיוון שיש כאן מעין אקטיביות גברית לכאורה לא מקובלת. אך עין חדה תגלה שלמעשה ניתן לראות מודלים לאקטיביות כזו אפילו מצד נשים דגולות במסורת היהודית ולרב ביחסיהם עם גברים, כמו לאה אמנו וחופתה או רחל אמנו שמציבה אולטימטום ליעקב 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי'...וידועה האגדה העממית על זוג עקר שביקשו ילדים והרב אמר להם "קודם כל לקנות עגלה".. למעשה היהדות מבוססת על ה'קפיצות' האמוניות האלו, מעין צירופי מקרים לא סבירים, שמובילים לתודעה חדשה מעבר להגיון הרציונלי. באופן מפתיע דווקא הדמויות החילוניות בסרט הן אלו שמשתפות פעולה ותומכות בתוכנית של מיכל עד להשגת היעד. ואילו החברה החרדית הממסדית מנסה להניע אותה מתפיסה ניסית. בורשטיין הבימאית מאמצת את מבטם של בעלי תשובה בשלב ה'אורות הגבוהים', תוהה על הממסד החרדי המייצג אמונה המשלימה עם ייאוש. אלא שמיכל היא זו שלא מתייאשת ודבקה במשפט המיוחס לרבי נחמן 'אין ייאוש בעולם כלל' או במילותיה שלה "קטן על הקב"ה להמציא לי חתן".
תשתית ברסלבית סמויה
מוטו זה מרמז על התשתית ברסלבית אמונית שבורשטיין מבססת עליו את סרטה. היא שותלת רמזים ברורים לקריאה פרשנית זו החל ממוטיבים גלויים ועד לסמויים. האלמנט הגלוי הוא הנסיעה לאומן דרך סימנים גלויים פחות כמו הרכב הססגוני והקישוטי של מיכל המאזכר את רכבי ה'נחנחים' הברסלביים שהפך להיות לחלק אינטגרלי כמעט מהפרקטיקה הדתית שלהם. השם פייגה (אחותה של מיכל) תלוש מהקשרו ורומז לסבתא של ר' נחמן, (נראה שבדמות זו בורשטיין שותלת את בת דמותה). ואפשר להמשיך להפליג במקרא שמות אלא שנתרכז בגיבורים. שימי הוא קיצור של שמעון הוא ר' שמעון בר יוחאי שר' נחמן טען שהוא גלגול נשמתו. ומיכל היא הדמות המובהקת בתנ"ך למושג 'בת של מלך'- ובגלגול אותיות מלך הוא מיכל. שם הרומז לסיפור מעשה באבידת בת מלך - של רבי נחמן, סיפור המספר על הנשמה המחפשת את בוראה. שהוא כאמור הסיפור הגדול מאחורי הקלעים של סיפור השידוכים הפרטי של מיכל.
סוף הוליוודי- אמוני
בניגוד לסיפורים של רבי נחמן שנגמרים בדרך כלל בסוף פתוח, בורשטיין נכנעת לתכתיבים ההוליוודיים, כמו גם לקומדיה הרומנטית שהיא בונה (ואולי נולד כאן ז'אנר חדש של קומדיה אמונית?) אותה היא מסיימת בסוף טוב- מיכל הגיבורה מתחתנת. על אף שהסוף היה צפוי מראש לטעמי ושתול בסצנת הפתיחה. בורשטיין נמנעת מלהציג לנו את הטקס הקלאסי הקנוני ולסגור אותו בקיטש מתקתק מדי. את ה'עיקרון הטקסי' היא מפרקת לשתי סצנות: סצנת המקווה (זר לא יבין זאת) המשמשת מקום לפורקן משני. במקווה מתרחשים הריקודים הסוערים של הנשים ויוצאת ידי חובת ריקודי החתונה- אלא שהפעם מדובר בריקודים שמטרתם לשבור את הדינים וממתיקים את הגזירות לפי התפיסה הברסלבית. בסצנה זו מיכל מוחלת לכלה החדשה של גידי החתן ששבר את השידוך בהתחלה שהיא באופן אירוני גם שותפתה לדירת הרווקות, ומבקשת להיוולד מחדש-תפיסה ידועה במסורת היהודית שמברכת רק בחופה את הברכה הראשונית 'יוצר האדם'. בסצנה נוספת של הצעת הנישואין של שימי - החתן, הוא חוזר במילותיו שלו על נוסח הכתובה הארמי כשהוא מבטיח למיכל שהוא רוצה להיות אתה לאורך כל הדרך ולדאוג לה. ולמרות היעדרותו של הטקס הרשמי בורשטיין 'עוקצת' גם כל מיני פרקטיקות תרבותיות נלוות לחתונה כמו 'טקס הטעימות' באולם או תרבות כתיבת ההזמנות שיש לה סגנונות מגזריים. כמו גם השתקת הסאונד הצעקני בחתונות- ברגע הדרמטי -הוא בואה של הכלה בערב קיצי של חנוכה .... רגע המזכיר טקס לוויה לפי פרצופיהן של הנשים שם- השוואה ידועה ואין צורך להרחיב בה.
בורשטיין מגישה סרט בעל מסר מרובד - הן לחברה החילונית והן לחברה החרדית ולחוזרים בתשובה בתווך שביניהם. היא סוגרת חשבונות עם כולם. מצד אחד מבקרת את תרבות החלפת הבחורות וזילות הקשר הזוגי של הציבור החילוני- העובדה שהדמויות החילוניות בסרט הן בודדות. (אחת הביקורות שסרטה עשוי בז'אנר הקומדיה הרומנטית- ז'אנר שמרני וארכאי שמעט משתמשים בו כי הציבור הכללי איבד בו אמון) ומצד שני בורשטיין מבקרת את תרבות השידוכים. לא במקרה סרטה אינו נכלל בקטגוריה של 'הקולנוע החרדי' אליבא דמרלין וניג. כחוזרת בתשובה כמו הבמאי שולי רנד יוצר 'אושפיזין' בעל מסר וז'אנר דומה, הם משמשים סוכני תרבות שמצליחים לאחוז בכמה עולמות ולהכיל מסרים כפולים ולגשר ביניהם. כוחם בלהציג מציאות נוספת וייחודית של חוזרים בתשובה, המתקיימת לצד התסריטים הקאנונים הישראלים וגדולתם בחילוץ הקומדיה הישראלית מן הסטריאוטיפ הרדוד המסוגלת לשקף ולהעמיד מראה נוקבת באופן שכובש את הצופה במתקתקות ובאמפטיה.
הכותבת היא דוקטורנטית בבר אילן לאמנות יהודית עכשווית, אוצרת במקלט לאמנות - גלריה לאמנות בשכונת מקור ברוך בירושלים. פותחת סדרה של סדנאות שיווק לאמנים בציבור האורתודוקסי