חודשים ספורים לאחר ההתנתקות (גילוי נאות: עד לסוף המאמר אשתמש במונח הרשמי שנקבע למאורע גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון 'התנתקות' .אבל לדעתי זה היה גירוש וגירוש כפוי ואכזרי!)
התבקשתי להצטרף לקבוצת הדברות בין דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלניים שנוצרה על מנת לנסות ואחות את הקרע שנוצר בקיץ תשס"ה.
בקבוצה השתתפו אישי ציבור, רבנים ותושבים מיו"ש מחד ומההתיישבות הקיבוצית החילונית מאידך.
השיח היה כאוב, טעון ותובעני... היו רגעים שניתן היה לחתוך בהם את המתח בסכין, ורגעים שבהם הדמעות זלגו..
אנו ,המתיישבים, הגענו פצועים ומוכים ולבנו שותת דם. היו שאמרו שם ש"הציונות הדתית חוותה חוויה של אונס" שבו נלקחה מאיתנו התמימות, האמונה במערכות המשפט, המדינה וכוחות הביטחון.
מן הצד השני המשיכו (אמנם ביתר אמפטיה) להפטיר כדאשתקד ולומר שזה היה צעד הכרחי לשמירת הביטחון לחסכון בחיי אדם ולשיפור מעמדנו בעולם. שאי ציות לפקודת ההתנתקות היה גורם לקריסת הדמוקרטיה..
נזכרתי בכל אלו בשבועיים האחרונים כאשר צפיתי בסרט הדוקומנטרי המעולה שהפיק ערוץ 20 בהגשתו של העיתונאי (הלא פחות מעולה) קלמן ליבסקינד. לסרט שני פרקים כאשר לפני שידור כל פרק התקיים פאנל מומחים שהציף את הסוגיות שבאו לידי ביטוי מצולם בראיונות בקטעי עיתונות וארכיון ובצילומים עכשוויים בסרטים עצמם.
החלק הראשון מתאר את התקופה שקדמה להתנתקות, את מערך האירועים שהובילו להחלטה הדרמטית שהתפרסמה בכנס הרצליה, למעמדו המשפטי של שרון בתיקי החקירה והקשר שביניהם לבין ההחלטה הכל כך שונה מדפוס ההנהגה שלו במשך עשרות השנים בהם היה בתפקידים ציבוריים שלמעשה בנו ויצבו את מפעל ההתיישבות ביש"ע.
רשימת המרואיינים מרשימה ולמען האמת גם כנותם, לטוב ולמוטב. עו"ד וייסגלס, ראש לשכתו והדמות המרכזית ביותר ב'פורום החווה' אומר בפה מלא שהוא היה זה שהציע לראשונה את ההצעה הכל כך מפתיעה ולא הגיונית (מבחינתנו). את הביצוע והמימוש שלה הוא משליך על גיורא איילנד, ראש המועצה לבטחון לאומי דאז.
וכך הלאה - כל אחד מן הגורמים הבטחוניים, הפוליטיים, והצבאיים שהיו מעורבים באותה תקופה בהובלת המדינה מתארים תמונה אחת של איש שהחליט מסיבותיו הוא ללכת על תוכנית הזויה וכעת מה שנותר הוא רק לבנות את הביצוע שלה. לא היה עיסוק בשאלות של האם זה טוב או רע מסוכן או לא... מן הדברים מצטיירת תמונה עגומה של שתיקה רועמת של כל האינסטנציות שהיו אמורות להוות איזו תשובת משקל מהרהרת/מערערת על ההחלטה. הקול היחיד שנשמע היה קולו של האלוף יעקב עמידרור שהתפרץ ועלה לפודיום בכנס הרצליה ותבע הסברים למהלך שאין לו שום הגיון פוליטי/צבאי או מדיני. זהו קודקוד אחד במערך המשולש שהוביל את ההתנתקות : המישור הבטחוני והצבאי.
בהמשך הפרק עולה הקודקוד השני - המישור המדיני-פוליטי-מנהיגותי. ישנה התייחסות לכישלון המהלכים הפוליטיים-פרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים. באצטלה של מהלכים דמוקרטיים נרמסה הדמוקרטיה בהתעלמותו הבוטה של אריאל שרון מתוצאות משאל המתפקדים. לא נסתרת האכזבה הגדולה מהתנהלותם של חברי הכנסת מטעם הליכוד שעשו מעט מדי ומאוחר מדי.
בחלקו השני של הפרק מתמקדים באירוע כפר מיימון. בראייה לאחור- האירוע נתפס כהחמצה אדירה
ויותר מכך-כהולכה בכחש של עשרות אלפי התומכים שהגיעו ממש במסירות נפש עם נשים ילדים ואפילו תינוקות לצעדה שהייתה אמורה להגיע עד לגוש קטיף.
החיזיון כפול הפנים שהובילה מועצת יש"ע נפרש לעיננו מתוך קטעי הארכיון וגם מתוך דבריו הכנים של פנחס ולרשטיין (אגב, מעניין מדוע רק הוא מתראיין מבין כל החבורה שהובילה את המאבק?..).
פנחס מודה - לא אמרנו לציבור את כל האמת כדי לשמור על לחץ פוליטי, ויותר מכך לא היינו מספיק חזקים כדי להוביל את הציבור שהגיע עם אנרגיות מוטיבציה ומסירות יוצאת מן הכלל. החיבוקים שנראו ברחבת בתי הכנסת בנווה דקלים בין ראשיו מועצת יש"ע לבין המפקדים על תהליך ההתנתקות לא הוסיפו לדימויים הציבורי לא אז וודאי לא היום.
יתרה מזאת האלוף גרשון הכהן מפקד אוגדה 36 שהיה מפקד כוחות צה"ל באירוע מטיח במתיישבים באופן ישיר את ההאשמה הצורמת ביותר במהלך הסרט: "הצלחתם להביא רק עשרים שלושים אלף תומכים לכפר מיימון, איפה החצי מיליון שהיה צריך כדי לפרוץ את הגדרות ולמנוע את ההביצוע של התוכנית"?
זו שאלה חשובה וכואבת שעלינו להתמודד איתה ולבחון אותה גם כיום בהיבטים שונים ולא רק בהיבט של מהלכים פוליטיים.
בנקודה זו נשזר החוט המנהיגותי עם החוט הרבני. בסצנה יוצאת דופן בסרט פוליטי מעין זה מתראיינים ישובים זה לצד זה הרב שמואל אליהו בנו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל ולצידו הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הרב אברהם שפירא זצ"ל. הרב שפירא והרב אליהו כיהנו כרבנים ראשיים זה לצד זה ודעותיהם היו חד משמעיות ונשמעו בציבור בפומבי ביחס לפינוי גוש קטיף. שני הבנים הרבנים מתארים את עמדתם של האבות, עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת ביחס לגירוש ולתגובה כלפי האופציה של היתכנותו. ברגע כאוב אומר הרב יעקב שפירא כי עד יומו האחרון כאב אביו את העובדה שלתחושתו לא נעשה מספיק כדי למנוע את הדבר.
כאשר מסתכלים על ההקשר הכולל מבינים שהשסע הפנים-מגזרי היה גדול יותר ממה ששיערו. וכאן הגענו אל הקודקוד השלישי - המישור המנהיגותי-רבני. המחלוקת ביחס לסירוב פקודה וביחס לצה"ל ככוח המפנה היוותה מחלוקת נוספת בשרשרת המחלוקות שנוצרה בעשרים השנה האחרונות בין שני בתי המדרש שנחלקו מתוך ישיבת מרכז הרב: ישיבת הר המור ובנותיה אל מול ישיבת מרכז הרב ובנותיה. אובדן הדרך המנהיגותית וחוסר היכולת לייצר אמירה רבנית וציבורית אחידה הובילה בעיניי לחלק מהבלבול שאחז בציונות הדתית וכמובן לחוסר היכולת לגבש קו אידיאולוגי אחיד וקוהרנטי. הדבר התבטא גם בתוך הגוש עצמו כאשר יישובים שהיו מזוהים עם אסכולת הרב המור (כגון נצרים) עזבו את יישובים בכאב עצום אך מתוך עמידה ממלכתית מכילה לעומת יישובים המזוהים עם אסכולת מרכז הרב (כגון כפר דרום) שם התבצעו הצעדים החריפים ביותר מבחינת ההתנגדות לכוחות המפנים. בעיניי, אובדן הדרך המנהיגותית והרבנית היא אחד הכשלים הגדולים שהובילו אח"כ להיווצרות שני נתיבים מקבילים שלא מסוגלים כיום לשוחח אחד עם השני ולהוביל את הציונות הדתית ואת עם ישראל כולו באתגרים הגדולים העומדים לפתחנו.
הפרק השני של הסרט פותח בסרטי תעמולה של חמאס ובהם משתקפת תמונת המראה של איך אנחנו נראינו אז בעיני אוייבינו ואיך כיום. ולצערנו הרב התמונה לא השתנתה. בחברה הערבית נתפסת ההתנתקות ככישלון, כחולשה ותבוסה של ישראל וכהוכחה שרק הטרור מנצח. מבחינה זו החמאס קיבל מאיתנו אישרור לכך שרק אלימות מובילה להשגים, עמדה שהובילה אותם כשנה לאחר מכן להשתלט על עזה בבחירות ולהפוך אותה במקום לסינגפור, חבל ארץ מתפתח ועשיר ביצרנות ,לקן צרעות ומרכז טרור על חשבון התושבים שגרים שם.
בהמשך הפרק כמעט ואין דיבורים או ראיונות. רובו מציף בפנינו מראות כואבים וטעונים שצולמו במצלמות הביתיות של המשפחות בגוש קטיף. הפרק עובר וסוקר רצף של טרגדיות בהיבטים שונים.
טרגדיה היא קונפליקט והתנגשות בין אמיתות שונות, בכל צד יש גרעין של אמת אך ההתנגשות בלתי נמנעת וכל צד משלם מחיר. ואכן זו טרגדיה ענקית:
הקונפליקט שבין התייחסות הציונות הדתית לצבא ולמדינה כ'קדושים' לבין חוסר היכולת להכיל את העבודה שכמו במחלה אוטו-אימיונית הגוף תקף את עצמו; הנתק הטרגי שנוצר בין שני לוחמי נח"ל ששירתו יחד: יגאל קירשנזפט ממקימי נווה דקלים ומראשי המאבק ביישוב ובין משה קראדי מפכ"ל המשטרה דאז; המחיר הנפשי והבריאותי ששילמו המתיישבים מוצג בהוספת הקברים החדשים בבית העלמין החדש של מפוני הגוש; הקרע הפנימי של החיילים שהשתתפו בפינוי היישובים וההליכים הפסיכולוגיים שהם עברו כהכנה לכך. בסצנה אחת בוכה אחד מן התושבים על כתפי חייל ואומר לו : "אני חושש לכם שלא תהיו אחר כל החיים בבית חולים לחולי נפש, בגלל שגרשתם בצורה לא אנושית אנשים מביתם תשמרו על עצמכם.."
זו תמצית הטרגדיה בעיניי: מיהו החולה ומיהו הבריא, מיהו השפוי ומיהו שאינו...
באחד המפגשים באותה קבוצת הידברות שבה השתתפתי בסתיו שלאחר ההתנתקות אמר אחד מזקני קיבוץ של "השומר הצעיר" בשרון:
"הזמנתי לא מזמן צלם כדי שיצלם את המבנים הראשונים של הקיבוץ למען הדורות הבאים שכבר ל מכירים ולא מחוברים לרעיונות והאידיאולוגיות הקיבוציות. הנכדים שלי כבר לא יודעים דבר על מה שהקמנו פה."
ואז הוסיף: "אולי לכם הרסו את הבתים אבל נשארה בכם רוח אמונה ואידיאולוגיה. לנו יש בתים עומדים אבל לא נותרה בנו רוח"...
זהו אתגרה של הצינות הדתית בכלל ושל ההתיישבות ביו"ש בפרט - לבחון מחדש את ערכי הרוח, מנהיגיה ועמדותיה. במבט לאחור , עולות שאלות קשות ונוקבות בשלושת המישורים: הבטחוני, המדיני-פוליטי והרבני-מנהיגותי. כיצד יצאה הציונות הדתית מאירוע מכונן זה? מה היו ההשלכות שלו על המגזר ועל החברה הישראלית בכלל. כיצד אנו נראים בעיני עצמנו כעבור עשור?...
חשיבותו של הסרט גדולה. הוא מזמן ותובע מאיתנו לעשות בירור שהוא לא רק חשבון נפש על שעבר אלא יותר מכל חשבון נפש שפניו אל העתיד כי עוד נכונו לנו אתגרים.
ד"ר יעל אראלי, תושבת דולב, חברת פורום הנשים של "הבית היהודי"