במוצאי שבת עלה חנן אורבך על מטוס לסקוטלנד עם מטען לא שגרתי: בגדים חמים, תפילין, כמה קופסאות שימורים, וגולת הכותרת - ציוד מקצועי לטיפוס על קרח. ביום-יום מנהל אורבך, בן למשפחה דתית מחיפה, את הפנימייה הטיפולית בנווה עמיאל, אך אחת לשנה הוא נפרד מן התלמידים והולך לטפס על מפלי קרח קפואים. השנה נבחר אורבך לייצג את ישראל בכנס הבינלאומי למטפסים על קרח: שבוע של טיפוסים אתגריים בטמפרטורות מתחת לאפס, הרצאות אקדמיות בנושאי טיפוס, ובעיקר - מפגש חד פעמי עם הקולגות, מטפסי קרח מקצועיים מכל רחבי הגלובוס. "בארץ אין באמת הרים", הוא אומר, "אם רוצים לטפס, זה רק בחו"ל".
סדנת חינוך בטיפוס על קרח
את התחביב הלא-שגרתי אימץ אורבך לפני יותר מעשור, במהלך טיול בדרום אמריקה. בעזרת מדריך צמוד צלח אורבך את ההרים הגבוהים, ולפני שלוש שנים החליט להתמקצע, קנה ציוד מתאים, והתחיל לטפס לבדו. מאז הוא נוסע בכל שנה לטפס בחוץ לארץ, אך הסכנות, כך מסתבר, לא מאחרות לבוא: לפני כמה שנים טיפס אורבך עם חבר בהרי האלפמיו בפרו ("ההר הכי יפה בעולם", לדבריו) ונקלע למפולת שלגים. "הספקנו לברוח מהמפולת, אבל מטפס אחר שהיה שם נקבר מתחת לשלגים, ונאלצנו לחלץ אותו משם באמצע סופת שלג" מספר אורבך. לאתגרים הקלים יותר - הגעה לפסגת ההר עם כוויות קור בידיים וברגליים - הוא כבר הספיק להתרגל, ונדמה כי דבר לא ימנע ממנו להעפיל לפסגה.
אתה לא מפחד לטפס?
"הפחד קיים, אבל זה חלק מהעניין", הוא אומר, "במקצוע הזה, החלק המנטלי הוא מאוד מרכזי. אתה עובד עם הפחדים שלך ומכריח את עצמך להירגע. אם אתה נלחץ, אתה עובד פחות טוב ומבזבז כוח מיותר. צריך להילחם בזה, ואני בדרך כלל מצליח. הטיפוס מפתח את החוסן של האדם, את היכולת לעמוד בפני לחצים. צריך למצוא את נקודת החוסן שלך ולשאוב ממנה. כשיש לך חוסן, זה מקרין על כל החיים בצורה יותר טובה".
 |
|
|
כמנהל פנימייה חינוכית, משתתף אורבך בלא מעט סדנאות למחנכים ומנהלים, אך הטיפוס, הוא מודה, הוא הסדנה הטובה ביותר. "אין טיפוס שלא צריך לקבל בו החלטות תחת לחץ: האם לסגת או להמשיך, האם לקרוא לחילוץ או להתקדם. יש לך את כל הסיבות שבעולם לוותר - מזג האוויר גרוע, הציוד לא תמיד עובד, יש בעיות גובה, אבל אתה מפתח יכולת מנטאלית לקחת סיכונים ולהמשיך למרות הקשיים. אני נפגש עם לא מעט מנהלים ומחנכים בכל מיני סדנאות הנכנסים ללחץ מכל מיני מטלות ומבחנים, ואצלי זה לא קיים. הטיפוס מכניס אותי לפרופורציה".
מה הכוונה?
"ברגע שאתה חווה מציאות שבה החיים שלך בסיכון תמידי, ואתה נדרש להכריע הכרעות של חיים ומוות, אתה רואה כמה החיים שלך שווים, וכמה צריך לקחת בעירבון מוגבל את הקשיים היומיומיים שלך. זה לא שהאתגרים ביומיום הם לא קשים, אבל צריך לזכור שהחיים שלנו לא מוטלים בספק. כשאני נוסע פעם בשנה ומתמודד עם אתגרי חיים, זה משליך על כל השנה שלי אחר כך. אני הולך על הקצה כשאני מטפס, ובמשך השנה הכל כאילו קטן עליי. זה משהו שנשאר איתי כל הזמן".
חפיסת שוקולד על הפסגה
אורבך מקפיד שלא לטפס בשבת - נסו אתם להקים עירוב באמצע מפל קפוא בסקוטלנד. בתחילת הדרך, הטיפוסים העמידו בפני אורבך אתגרים דתיים לא פשוטים: בקירגיסטן - איזור טיפוס החביב עליו במיוחד - המים לא מצויים בשפע, ואורבך נאלץ להפשיר קרח כדי לבשל אוכל לשבת. "שבת היא לא חוויה נעימה עבור מטפסים", הוא מודה, "ברוב הפעמים האוכל קר, אי אפשר גם לבשל מסירים של אחרים בגלל הכשרות והמים נגמרים באמצע השבת, כך שבדרך כלל אתה תקוע באוהל שלך עם ספר, צמא ורעב. גם תפילין לא כל כך נעים להניח כשהמעלות יורדות מתחת לאפס, אבל לפחות זה עובר יחסית מהר".
 |
|
בפסגה עם השוקולד. חנן אורבך
|
מה אתה מרגיש כשאתה מגיע לפסגה?
"זה תלוי", אומר אורבך, "לפעמים אני מגיע לפסגה ומת לרדת למטה, יש סערה ואי אפשר ליהנות מהנוף. אבל כשהכל נעים מסביב ויש שמש, אני פותח חפיסת שוקולד ומרגיש כמו מלך העולם. יש משהו מאוד מיסטי, אלוהי כמעט, בלהגיע לפסגה, להגיע למקום שהוא בדרך כלל לא מושג לנו, ופתאום הוא הופך להיות מושג. זו הזדמנות חד פעמית להציץ מעבר לפרגוד, לדרוך במקום שאף אחד עוד לא דרך בו".