ביקורת קולנוע - יולי

זוכרים את הסרט "בילי אליוט"? – אז הסרט הקובני "יולי", הוא תמונת הראי שלו

חדשות כיפה נעמי גוטקינד-גולן 15/07/19 09:00 יב בתמוז התשעט

ביקורת קולנוע - יולי
יולי, צילום: סרטי רד קייפ

זוכרים את הסרט "בילי אליוט"? – "יולי", סרט קובני המופץ בבתי הקולנוע בארץ החל מיום רביעי 17.7 על ידי סרטי רד קייפ, הוא תמונת הראי שלו. בילי אליוט, הילד משכונת פועלים קשת יום בבריטניה, חולם להיות רקדן בלט נגד רצון אביו המתעלם בבוטות מכישרונו, מעריך שחקני כדורגל ומקווה שבנו יהיה אחד מהם.

אבל בילי מתאמן בריקוד בסתר בהדרכתה של מורה מסורה, ובסופה של דרך ארוכה הופך לכוכב הבלט המלכותי הבריטי. קרלוס, גם הוא ילד משכונת עוני, הפעם בהוואנה, הוא זה שחולם להיות שחקן כדורגל – ואביו דווקא, המזהה את כישרונו הגדול, דוחף אותו בכוח, לפעמים אפילו באלימות, ללמוד בלט.  בסופו של דבר גם קרלוס נעשה רקדן ראשי, כבר בגיל 19, הצעיר אי פעם בתולדות להקת הבלט המלכותי הבריטי.

ההבדל בין שני הסרטים הוא בין היתר בכך שהראשון בדיוני והשני מבוסס על סיפור חייו האמתי של רקדן הבלט הבינלאומי קרלוס אקוסטה. אבל ההבדל הגדול ביותר, ואולי זה המסר העיקרי של "יולי", הוא שבילי מאושר בכל קשיי האימונים, החיים הנזיריים הנדרשים מרקדני בלט, והריחוק מהבית, בעוד קרלוס אקוסטה, שלא רוצה להיות רקדן, מבריז משיעורי הבלט, למרות שהודות לכישרונו הגדול מוותרים לו על דמי הלימוד הגבוהים, סובל לאחר מכן כאשר הוא נשלח לבית ספר פנימייתי למחול ממנו לא מאפשרים לו לברוח, דומע ומלא געגועים למשפחה, גם כאשר הוא נשלח ללונדון שגם בה הוא הופך מהר לכוכב בלט נערץ. 

כשקרלוס שובר קרסול, אפשר כמעט לשמוע את אנחת הרווחה שלו בוקעת מהמסך, על כך שכנראה לא יוכל להמשיך לרקוד, והוא ממהר לארוז חפצים ולנסוע הביתה לקובה. שילוב כוחות בין אביו הנחוש למורת הבלט המלווה אותו מילדות, גורם לקרלוס לבסוף לצאת מ"הגלות" ולחזור לבמה גם כרקדן ראשי וגם ככוריאוגרף רב מוניטין. אבל גם אז לא רואים אותו מחייך או מאיר פנים יותר מדי. בסצנה מרכזית בסרט, כשהאב גוער בבנו על כך שהוא מתחמק מייעודו ומכוכבו, מטיח בו קרלוס במרירות, זה לא הייעוד שלי, ולא הכוכב שלי. אתה אשם בכך שאני מתוסכל, בכך שהרחקת אותי מכולכם, שסבלתי בדידות. שאני לא שייך היום לשום מקום, לא לבריטניה ולא לקובה.

וזו הדילמה המעניינת של הסרט הזה: אמנם קרלוס אקוסטה הפך לאגדת מחול כבר בחייו, למולאטי הראשון (אביו שחור ואמו לבנה), שהגיע להישגים כל כך גבוהים, אבל האם נכון לדחוף ילד, מוכשר ככל שיהיה, נגד רצונו - לממש את כשרונו? שאלה רלוונטית גם במוסיקה, באמנות, במדעים, אולי אפילו בלימוד תורה. 

פרט מעניין: עד סוף הסרט, וגם בשיא הקריירה וההצלחה, רואים את קרלוס אקוסטה (הרקדן משחק את עצמו ורק בקטעים של ילדותו משחק אותו ילד  רקדן), כשהוא רווק ובודד. אבל במציאות, כפי שמתברר מספרו האוטוביוגרפי עליו מבוסס הסרט, הוא נשא אישה והוליד שלושה ילדים. האם העדר הפרט הזה ביצירה שאקוסטה מעורב בעשייתה, מלמד על התשובה שהוא נותן לשאלה העקרונית האם נפשו הכואבת וילדותו האבודה שווים את הצלחתו המזהירה? 

הסרט לא נקי מפגמים. יותר מדי קטעי בלט שלא כולם חיוניים לקידום העלילה, צילום אפל ולא חד בחלקים אחדים, ואורך קצת מוגזם, כמעט שעתיים (115 דקות), ובכל זאת, הוא מעניין ומעורר מחשבה ודיון על הדרך הנכונה להתמודד עם גידול ילדים וטיפוח יכולותיהם. 

 

לא לאלימות – 

צניעות – 

התנהגות ושפה – 

ערכים –

שווה צפייה -

איכות קולנועית –

 

לביקורות נוספות