לפני כחמש שנים, בצאת הושענא רבה, ישב הרב נחמיה לביא בסוכת ביתו שברחוב הגיא בעיר העתיקה, יחד עם אשתו וילדיו. לפתע נשמעו קולות זעקה, ובתגובה מהירה יצא אל הרחוב, והחל נאבק במחבל אשר תקף זוג הורים ושני ילדיהם. האם הספיקה להיחלץ ולברוח, אך בעלה נרצח במקום. הרב נחמיה, בעודו נלחם כלביא, ספג פגיעה בעורק הראשי, ובשארית כוחותיו, כאשר אשתו צופה על המתרחש מהצד, ניסה לקחת את הנשק מידי התוקף. כוחות צבא שהגיעו למקום, חיסלו את המחבל במקום. אך הרב נחמיה לא שרד את המאבק ונרצח על קידוש השם, במקום אותו אהב יותר מכל.
ערב ט' באב תש"פ, זמן בו אנו כואבים את חורבן בית המקדש, ומתפללים לבניין ירושלים ולנחמה, זוכה המשפחה להוציא את מעיינותיו לאור. ספרו של הרב "ארץ חמדת אבות" אותו כתב במשך שבע עשרה שנים כמערך שיעורים לתלמידיו בשם "ארץ נחלה", ומתפרסם כעת באמצעות בני משפחתו, שהמשיכו את עבודת העריכה במשך ארבע שנים נוספות לאחר פטירתו. הספר מביא את סיפורו של היישוב היהודי בארץ ישראל, מהנקודה בה כמעט ולא נותרו יהודים בירושלים, לפני כשמונה מאות שנים, עם עליית הרמב"ן לארץ ישראל, ועד לעליות החסידים וראשית הציונות.
על אישיותו המיוחדת של הרב, אהבתו הנדירה להיסטוריה של עם ישראל, ועל הדרך בה בחרו בני המשפחה להנציח אותו, מספרת רעייתו, נטע.
"היה קשה להיות לידו ולא להידבק בחיידק של ירושלים"
"נחמיה גדל בבית אל, במשפחה עם שמונה אחים. הוריו היו מראשוני היישוב, ומגיל צעיר היה ניכר עליו כי הוא בחור בעל מידות, רציני מאוד, שאוהב ללמוד. כבר בגיל ארבע עשרה, כאשר למד בישיבה לצעירים בירושלים, היה עורך לעצמו סדרים במסילת ישרים, והיה כותב לעצמו מה הספיק ללמוד, ומה לא. בבגרותו המשיך לישיבת עטרת כהנים, והיה מחובר מאוד לירושלים, להתיישבות, לצבא, ולישיבה.
בין יתר הדברים שאירגן במהלך לימודיו בישיבה הגבוהה, היו גם סיורים ברובע המוסלמי, לעולי רגלים שהגיעו לכותל בחול המועד. הוא פשוט פתח שולחן ברובע, ועודד עוברי אורח להצטרף לסיורים, על מנת להגביר את מודעות הציבור לכך שיש שם התיישבות יהודית. אני זוכרת שכאשר יצאתי איתו והגיע חול המועד, הוא סיפר לי שבמשך יומיים הוא לא יוכל להיפגש, מאחר והוא מארגן אותם. התפעלתי לגלות באילו אמצעים פשוטים הוא וחבריו תפעלו את המיזם. היום זה כבר מפעל ממוסד שקרם עור וגידים. היה קשה להיות לידו ולא להידבק בחיידק של ירושלים, ולאחר שהתחתנו, גרנו ברובע המוסלמי. לאחר מותו, כאשר ניסינו להבין כמה שנים הוא חי בירושלים, הגענו למסקנה שמדובר בעשרים ושלוש שנים. נתח יפה וגדול מחייו.
לאחר החתונה הוא המשיך להתגדל בתורה, למד ולימד הרבה שנים בהרבה מסגרות, והצליח להגיע ללב של הרבה אנשים. הוא היה ר"מ במכינה קדם צבאית, העביר שיעורים בעטרת כהנים, הייתה גם תקופה שהוא שימש כרב גן, והוא השקיע מאוד בהכנת מערכים לילדים, ונהנה מזה מאוד. אחד מהדברים שבלטו בו, היה ידע עצום בהיסטוריה שהוא רכש עם השנים, זה היה התחביב שלו. חצי מהבית שלנו מלא בספרי היסטוריה. לא היה מצב שהוא מגיע לבית של אנשים, ולא נדבק קודם לספריה למשך שעה, רק כדי להירגע מהספרים שהוא עוד לא מכיר. זה היה השיח הראשוני עם בעל הבית, אחר כך היו מדברים על נושאים אחרים.
כבר כשנפגשנו, הוא בנה תכנית היסטוריה בשם "ארץ נחלה" עבור תלמידיו. ראש התלמוד תורה בו לימד, קלט שמדובר בבחור מוכשר עם ידע עצום, ועודד אותו להמשיך אותה. כך הוא התחיל לכתוב את התכנית בליווי רבותיו, הרב ברוך תאנה והרב עודד וולנסקי. היה חשוב לו שהדברים יהיו מדויקים, ולכן הוא התייעץ איתם הרבה.
ברוך השם לאחר שבע עשרה שנים של כתיבה מאוד מדוקדקת, הוא הוציא את החוברות, ועוד בחייו הספיק למכור אותן לתלמודי תורה שלא מחויבים לתכנית של משרד החינוך. רכשו אותה מכל קצוות הארץ, וזה תפס תאוצה".
מה שאנחנו לומדים בבתי הספר - לא מתחיל בנקודה הנכונה
"כידוע, נחמיה נרצח כאשר ירד לסייע לזוג עם שני ילדים, שעברו מתחת לבית שלנו ברחוב הגיא. רחוב המחבר בין שער שכם לבין הכותל. הוא שמע את הצעקות מהסוכה, ירד למטה כדי לעזור, ובזמן המאבק עם המחבל, נדקר בעורק הראשי ושילם על זה בחייו. אבל באותה נשימה, הוא גם זכה להציל אמא ושני ילדים, כך שלא תיכחד משפחה שלמה. עד היום יש בינינו קשר אוהב, במיוחד בימים הקשים.
הרבה אנשים שלא הכרנו אבל התרגשו מהסיפור ומההקרבה, החלו לארגן יוזמות הנצחה עבורו. במשך כל השנה הראשונה היינו נוסעים מפרויקט הנצחה אחד לאחר, ופחות היינו פנויים לשאול את עצמנו, מה ההנצחה שאנחנו היינו רוצים לעשות. אבל מה שכן ידעתי, זה שלפחות בשנה הראשונה, אני לא רוצה לפספס את המומנטום שהזיכרון של נחמיה יצר אצלם בלב. החלטתי יחד עם המשפחה של בעלי להכין סרט לזכרו, והוא הוקרן ביום השנה".
"הסרט מאוד מדבר ומשקף את הדמות של נחמיה, אבל עדיין ידענו שזו לא ההנצחה הראויה, כי סרט מדבר על הדמות, אבל לא את הדמות. ולכן רצינו שיהיה משהו נוסף, והחלטנו להוציא לאור את תכנית הלימודים שהוא בנה. היום אנו מקווים כי התכנית תיכנס למשרד החינוך, לא משום שנחמיה כתב אותה, אלא משום שהוא כתב דברי אמת שצריכים להילמד. תלמידים צריכים לדעת באיזה שלב בהיסטוריה התחילה הציונות היהודית. כי מה שאנחנו לומדים בבתי הספר הוא נכון ומדויק, אבל הוא לא מתחיל בנקודה הנכונה.
בתכנית הלימודים הרגילה, אנחנו לוקחים את הבמה מהרבה אנשים שמסרו את נפשם על הארץ, ולא מאפשרים לציבור, ולילדים שלנו, להתחנך על האמת לאשורה. הציונות לא התחילה רק בדגניה ובהקמת המושבות אלא הרבה קודם. וכל מה שאני אומרת לא בא כשלילה ללימוד הזה, אבל יחד עם זה, צריך לדעת וללמוד את התמונה המלאה".
"נחמיה בחר להתחיל במצב הכי מדורדר וגלותי שהיה בירושלים"
"הספר מברר היכן התחילה העליה הציונית לארץ, מאז שיצאנו לגלות לאחר חורבן בית שני. כולם יודעים לצטט שהגלות קרתה לפני אלפיים שנה, ובדרך כלל נוטים להגיד שתחילת הציונות היא אי שם בתחילת 1860, בשלב היציאה מהחומות, שם התחילו העליות השונות והרצל. אבל לדעת נחמיה, צריך ללכת אחורה הרבה יותר, מאחר וישנם הרבה מאוד אנשים שמסרו נפשם ומתו בדרכים, גם כיחידים וגם כקבוצות במסע העליה לארץ, ואי אפשר לא לדבר עליהם.
נחמיה בוחר ללכת אחורה עד עליית הרמב"ן, שהייתה לפני כשמונה מאות שנה, כאשר גורש מספרד ועזב את משפחתו. אז, הוא הגיע לירושלים ומצא בה רק שני צַבָּעִים יהודים שעבדו אצל הסולטן, שאילולא היה הסולטן זקוק להם, גם הם לא היו שם. מעט היהודים שהיו בירושלים ברחו, עד כדי כך שהיא הייתה מרוקנת ממניין תפילה של יהודים, ובלי ספר תורה אחד. זה המצב הכי מדורדר וגלותי שהיה, כי לפני כן עוד היה קומץ יהודים.
משם ואילך מתחילה פריחה, בזכות הרמב"ן שעולה ומקים כאן קהילה שהולכת וגדלה. לאחר מאתיים שנה, עולה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, והוא מוצא בירושלים שבעים משפחות יהודיות, וגם זה לאחר שהיו שם קודם מאתיים חמישים משפחות והן ברחו. רבי עובדיה מברטנורא חיזק את הקשר עם השלטון, וכך, היישוב היהודי בארץ, בעיקר הקהילה הספרדית, הולכת ומתעצמת".
ארץ חמדת אבותצילום: ספרית בית אל
"לאחר מכן מתוארת עלייתו של ר' יוסף קארו, ואיך התעבה היישוב בצפת, כתוצאה מבריחת יהודי ספרד. עד שבסוף הספר, נחמיה מגיע לעליות של קבוצות גדולות המונות אלף חמש מאות איש, כמו עליית החסידים, בה מתו באוניה שליש מהעולים. הספר מביא תיאור היסטורי שתלמידים לא פוגשים בו כלל, ואז, כאשר מגיעים ללמוד על היציאה מהחומות, יכולה להיסגר תמונה אמיתית, שמסבירה למעשה, למה היה צריך לצאת מהחומות, ומהיכן הגיעו כל היהודים האלה פתאום. בנוסף, אני גם חושבת, שכל ילד יכול להזדהות עם היחידים שעלו לארץ, כמו רבי עובדיה מברטנורא, שבמשך שנתיים וארבעה חודשים רק עלה לארץ מאיטליה, שהיא אמנם קרובה מאוד לישראל, אבל היה עליו להיטלטל בדרכים בסכנות מוות. נחמיה מאוד התקשה למצוא ספר היסטוריה שמתאר זאת.
נחמיה המשיך את התכנית עד להרצל, הברון רוטשילד והגדודים העבריים, אבל אנחנו עוד לא סיימנו את המלאכה ועוד נגיע לזה בע"ה. נחמיה היה דייקן מאוד, ומי שלוקח את הספר הזה, יכול להיות בטוח שהדברים שכתובים בו עברו ניפוי בשבע נפות. לקח לנו עוד ארבע שנים לאחר הרצח, עד שהצלחנו להוציא את הספר לאור, מאחר והיינו חייבים להיות נאמנים לדייקנות שלו. ובזכות שני אחיו של נחמיה, שלקחו על עצמם את הפרויקט, התוצאה ברוך השם מדהימה, והביקוש גדול הרבה יותר ממה ששיערנו".
מה לדעתך היה החלום הכי גדול שלו?
"אני חושבת שהדבר שיעשה לו נחת, זה אם התכנים יגיעו לכל ילד וילד במדינה. שכל אחד ידע, שהציונות תמיד הייתה מנת חלקו של עם ישראל, גם בתקופת הגלויות. וזה לא נכון לומר שהתעוררנו רק לפני מאה חמישים או מאתיים שנה. היה משמח אותו לדעת, שכל ילד במדינה יושב ולומד את התכנית הזו, ומתחבר אליה, וסופג ממנה מסירות נפש בדיוק כמו שהייתה בו על עם ישראל, ובאמת כך הוא גם נלקח מהעולם הזה".