הרב חיים אמסלם הוא, קרוב לוודאי, אחת הדמויות הפחות שגרתיות והיותר מעוררי עניין במערכת הבחירות הנוכחית - ובפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות. אדם שמגדיר את עצמו כ'חרדי', חבר כנסת לשעבר מטעם תנועת ש"ס - שקרא תיגר על מפלגתו ועל אופן התנהלותה, שהצהיר בפומבי על תמיכתו בשותפות הציבור החרדי בנטל הצבאי והכלכלי במדינת ישראל וביישום תוכנית ליבה בבתי ספר חרדיים. רב מוערך, שחיבר ספרים הלכתיים ומחשבתיים - המוכן להיאבק למען תחבורה ציבורית בשבת ואינו שולל נישואין אזרחיים מן היסוד.
השקפת עולמו המהפכנית של הרב אמסלם עומדת בלב ספר חדש, "בשם התבונה" (ידיעות ספרים, 2012). הספר מקבץ שיחות אחדות שניהלו הרב אמסלם וארי איתן - סופר, פעיל חברתי ודוקטורנט למשפטים - ובהן, הרב אמסלם פורש בהרחבה וביסודיות את משנתו הדתית, החברתית והפוליטית, לצד תיאור מערכת יחסיו עם תנועת ש"ס ועם הרב עובדיה יוסף. אך הספר לא נועד לשמש מצע בחירות מושקע במיוחד עבור יושב-ראש מפלגת "עם שלם" הצעירה; לדעת איתן, "מוצגת בו תורת מהפכה ברורה הדורשת את שינוי התודעה, על ידי התבוננות במציאות דרך משקפי ההיגיון והשכל הישר. זו מרידתה של התבונה לנוכח חוסר היגיון ומצב בלתי-נסבל שהוא מנת חלקים של רבים וטובים. אני תקווה שהניצוץ יהפוך במהרה ללהבה".
אחד המאפיינים החוזרים ונשנים בעמדותיו של הרב אמסלם - ובפרוטרוט, בתהליך 'התפכחותו' מן הדעות הרווחות באוכלוסיה החרדית - הינו הישענותן על הריאליה ברחוב החרדי, על התבוננות במציאות ובעובדות. את תמיכתו באורח חיים המשלב תורה ועבודה - למרות עיסוקו רבת-השנים בכוללי אברכים - מנמק הרב אמסלם ב"הבנה שהבטלה היא חלק מההוויה של רבים מאלו שמוגדרים אברכים... מאז ומעולם הייתי עד לקיומם של בטלנים בקרב ציבור האברכים, אך בעבר נטיתי לראות זאת כבעיה נקודתית ולא רחבת היקף... אולם עם הזמן שמתי לב יותר ויותר שאין מדובר בעניין פרטני-נקודתי, אלא במספרים הולכים וגדלים, שמחייבים אותי להכיר בעובדה שיש משהו מעוות בבסיסה של השיטה". וברוח זו, את התנגדותו לטענה החרדית כנגד יישום תוכנית הליבה, שבלית הכי לומדים נערים חרדיים כארבע-עשרה שעות תורה ביום: "כל אדם שחולף ברחוב החרדי, ואפילו יום אחד או יומיים, יבחין לאלתר שמרבית הנערים החרדים בגילים שתים-עשרה עד שמונה-עשרה לא לומדים ארבע-עשרה שעות ביממה ברציפות, ואפילו לא קרוב לזה".
ואולם, עינו החדה של הרב אמסלם מותירה תחושת אי-נוחות. ההתמקדות במציאות מסיטה את הדיון בחברה החרדית מן המהות לפרקטיקה. שאלת ההצדקה המוסרית למצב בו אחוז ניכר מן האוכלוסיה הכללית חי על חשבון זולתו מתערערת. הרב אמסלם אמנם מודע לפרובלמטיות האתית הטמונה באורח החיים החרדי הקלאסי, אך לא השיקולים המוסריים מטרידים את מנוחתו: "אלמלא היתה לפנינו מציאות קשה של בטלה, ייתכן שעוד היה מקום לדיון תיאורטי על הצדקת הגישה של תורה ללא עבודה. אבל אין לנו כל צורך בדיון על צידוקים מוסריים והלכתיים כאשר העובדות מדברות בקול גדול בעד עצמן". כלומר, העיוות האתי שנוצר שעה שהציבור החרדי מחייב את שאר האוכלוסיה הישראלית לפרנס אותו, להילחם ולמות עבורו, בזמן שהוא שקוע בלימוד תורה אינו חזק דיו כדי להעמיד בספק את אורח החיים החרדי. לולא תופעת הבטלה מלימוד תורה - ייתכן ומוצדק ש"אחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה" (במדבר ל"ב, ו). במילים אחרות, התבססותו של הרב אמסלם על עובדות דווקא מחלישה את הביקורת המתבקשת כלפי הציבור החרדי. הרי עובדות מקריות, עובדות ניתנות לניתוחים ופירושים שונים. אם הסוגיה העומדת לדיון כה מהותית, כה חיונית - ונראה, כי סוגיית השוויון בנטל במדינת ישראל נופלת לקטגוריה זו - דומה שהיא צריכה להיות מסוגלת לעמוד בפני עצמה, מבלי להישען על קנים רצוצים ומתחלפים.
העיסוק הנרחב בהוויות יומיומיות ברחוב החרדי - ובהקשר זה, גם במערכות הפנימיות של תנועת ש"ס - מעלה תמיהה נוספת. למי מיועד הספר? פנייה לכלל הציבור הישראלי דורשת שיח יותר ענייני, יותר מהותי, ופחות התמקדות ב'עצמי', באוכלוסיה החרדית, אליה הרב אמסלם משייך את עצמו. כאמור, לדעת איתן, הרב אמסלם מסמל מהפכה פנים-חרדית - אבל לא ברור שמהפכה זו כוללת בשורה גם לכלל היושבים בציון. מאידך, קשה להאמין שמושאי הביקורת החריפה של הרב אמסלם - ה"עסקונה החרדית", הנהגת ש"ס והציבור הספרדו-ליטאי - יתייחסו בכובד ראש לספר המאדיר אדם שלמעשה הודח מקהילתם - או לספר בהוצאת "ידיעות ספרים", לצורך העניין. ואם "בשם התבונה" מופנה, בראש ובראשונה, ל"אותם חרדים, אשכנזים וספרדים כאחד, שפחדו עד היום להשמיע את הביקורת שלהם כנגד המציאות החרדית הבלתי-נסבלת" ואל מצביעי ש"ס שאינם נמנים בציבור החרדי - מן ההוגנות לתת לממסד החרדי הקיים הזדמנות להשיב לטענותיו של הרב אמסלם בפורום דומה, באופן בהיר ויסודי. אחרת, אין הבדל גדול בין "בשם התבונה" לבין אופן הדחתו של הרב אמסלם מש"ס: "המציאות המרה היתה שישבו ארבעה רבנים שראשות הרב עובדיה יוסף, ומבלי להעניק לי כל זכות שימוע הם שללו ממני את התואר רב, והחליטו שיצאתי במתקפה נגד אברכי הכוללים ושסילפתי את ההלכה בענייני הגיור".
אסיים במסקנה אישית, ברוח דברים אלו. אינני משייך את עצמי לציבור החרדי. הרחק מזה. עם זאת, כבר חודשים רבים, אני עוקב אחרי פעולתו של הרב אמסלם. הזדהיתי עם חלק ניכר מן העמדות שהשמיע בפומבי. חשבתי שהוא מהווה קול שפוי ומרענן באוכלוסיה החרדית - ואולי בציבור הישראלי בכלל. עם זאת, התרשמותי הברורה מן הספר "בשם התבונה" היא שעיקר מאבקו ועיסוקו של הרב אמסלם ברחוב החרדי. אני מאחל לו הצלחה רבה. אבל כל עוד מרבית מרצו של הרב אמסלם מופנה לשם - את הקול שלי בבחירות הקרובות אשמור לאחרים.
"בשם התבונה - שיחות עם ח"כ הרב חיים אמסלם", בהוצאת ידיעות ספרים.