עם הפרסום לאחרונה של הספר 'שעות התייחדות' בעריכתה של ח"כ ד"ר עליזה לביא ובהוצאת 'ידיעות אחרונות', חשפתי בעיות מהותיות הקשורות לחיבור. הידיעה הראשונית בעניין זה התפרסמה באתר 'כיפה'. מצאתי כי למרות שלביא מודיעה לכל אורך המבוא שהיא מגישה נוסח מתורגם של המהדורה הראשונה משנת 1855, בפועל הנוסח המוגש הוא תרגום מהדורת 1858, ושמא מהדורה מאוחרת יותר. הראיתי שנודעים שינויים רבים בין נוסחי שתי המהדורות הללו, לרבות בנוסח של מסה המופנית לנשי ישראל. גם מיקומם של אלה שונה לחלוטין במהדורה הראשונה והשנייה, ולביא, כאמור, תרגמה את המהדורה השנייה, שלא כהודעתה המפורשת. לאור הטעויות העקרוניות ב'שעות התייחדות', עמדתי על הנחיצות הברורה לגנוז לאלתר את המהדורה הראשונה.
ביום רביעי האחרון שיגרתי מכתב לאישים בכירים במדינת ישראל, ובכלל זה ליו"ר הכנסת, מר יולי אדלשטיין; לשרת התרבות והספורט, ח"כ לימור לבנת; לסגן השר לשירותי דת, ח"כ הרב אלי בן-דהן; ולמר אורן וינברג, מנהל בית הספרים הלאומי בירושלים, בדרישה לפעול לטובת גניזת המהדורה הראשונה. טענתי שהשימוש במהדורה בהוצאת 'ידיעות' בכוחו להטמיע טעויות בתרבות היהודית, ומשום כך גניזת המהדורה הראשונה אמורה להיות אינטרס לאומי. עוד כתבתי שיש כבר עותקים מקוטלגים בספרייה הלאומית, והפצת 'שעות התייחדות' בנוסח הנוכחי היא בכייה לדורות ופגיעה באוצרות התרבות היהודית.
ציינתי שבחודש מאי 2013 הודיעה הוצאת 'ידיעות' על גניזת המהדורה הראשונה של הספר 'מילים בסוף הדרך - הספדים ישראליים', לאחר שהתברר כי ההספד של טלי ליפקין שחק על בעלה נכלל בו בלי אישורה. הוא הדין בנוגע ל'שעות התייחדות' שאמור להיות מורד מהמדפים עד שתתאפשר הוצאת מהדורה מתוקנת.
במכתב מיום רביעי הצבעתי על שורה ארוכה של טעויות המצויות ב'שעות התייחדות'. בין היתר אפשר לציין כי לביא לא הזכירה שבשנת 1855 יצאה לאור מהדורה נוספת של 'שעות התייחדות', מהדורה מקוצרת בת 35 תפילות. ב'שעות התייחדות' מוקדש עמוד הוקרה ללואיזה פון רוטשילד (1820-1894), ואף בעלה מאיר קרל פון רוטשילד מוזכר, אולם לביא לא זיהתה אישים אלה וסברה שמדובר בעמוד הנצחה לדמות אחרת.
הדגשתי שח"כ ד"ר עליזה לביא לא הזכירה כלל את הרוח המשכילית והליברלית שאפפה את פאני נוידא וסביבתה. בעלה הרב אברהם נוידא תמך בהכנסת תיקונים מסוימים בדת. בתשובה שכתב צידד בשימוש בעוגב בבית הכנסת בשבת ובהעמדת הבימה בקדמת בית הכנסת, כמנהג המתקנים. תשובה זו יצאה לאור בשנת 1845 בקובץ שנערך מטעם התנועה הרפורמית בעיר פאפא שבהונגריה. מידע זה היה אמור להיות מובא לידיעת הקוראים.
מטרתה של לביא בהוצאת הספר היא בין היתר כדי שיאמרו את התפילות בפועל. אולם נוסחה של 'תפילת הרעיה האומללה' בעייתית. נאמר בה בין היתר 'אני מוכנה ומזמנה להעלות לקרבן את הנאותי... ברך ובעדנה לקבל את התוכחה המרה, את המלים המרות והפוגעות, ולכבש את לב בעלי'. כלומר במקרה של בעל מתעלל מוכנה האישה להבליג ולספוג התנהגות מתעללת. אין זה מוטיב הראוי להעלאה על נס, וזו לא תפיסה שפמיניסטיות, לרבות לביא, היו סומכות את ידיהן עליה.
לקראת סיום ציינתי שאין ל'ידיעות' או לח"כ ד"ר עליזה לביא 'מנדט להחדיר טעויות לתרבות היהודית'. עמדתי על ההשלכה הרחבה יותר של המקרה, והעלתי את השאלה בדבר הדרך הראויה לאיש ציבור להתמודד עם טעויות ומחדלים, לחפות על מחדל או לתקן את הטעון תיקון.