מוזיקה תקופתית עדינה קידמה את פנינו, כשנכנסנו לאולם בו הועלתה ההצגה סוחרות מגנצא. כמה דקות מאוחר יותר, כשעלו בנות שנה ג מהחוג לתיאטרון במכללת אמונה על הבמה, נשאבנו כולנו לתוך שוק הנשים ההומה, אי שם בין ימי הביניים לתחילת הרנסאנס.
את השוק המקומי מפעילות הנשים ביד רמה, שהרי הגברים לומדים, או נסעו לעסוק במסחר אי שם. קולות של שוק, רכילות נשית סוערת, שירים שמחים. בין דוכן לדוכן נרקמות מזימות שידוכין, שלא ברור מה העיקר בהן- העסקה הטובה שעשתה השדכנית, או השידוך. ובכלל מה מקומה של אהבה בתוך כל זה?
 |
|
(צילום: יחצ)
|
אלא שבידוע הוא שעשיו שונא ליעקב, ולמרות שזה לא מכבר החזיר הנסיך את היהודים למגנצא לאחר תקופת גירוש ארוכה, הנה כבר מתרגשת על היהודים צרה חדשה - גירוש נוסף עומד בפתח. אלא שהפעם אפשרות נוספת בידי היהודים- מי שימיר את דתו, יקבל הגנה מהנסיך עצמו. אם לא יאותו לכך היהודים- דמם יותר לכל. והנשים, בשעה קשה כזו, מתכנסות, מתפללות ואף נלחמות על נפשן.
בתוך כל זה, מסופר סיפורה של אחת מנשות הקהילה, שבעלה נסע לפני שנים רבות לעסקיו, והיא נשארה לבדה, לפרנס ולחנך את ילדיה הקטנים. בעלה לא חזר עד כה, אולם שלח לה לאחר תקופה מכתב המשחרר אותה מנישואיה, אם תרצה להינשא לאיש אחר.
טקסט ההצגה, שנכתב ע"י איריס שביט, בימאית ההצגה, כתוב בחריזה ובלשון התואמת את התקופה, עשיר ברמיזות לפסוקים ושירים בני התקופה. לוקח כמה דקות להתרגל לצורת הדיבור הזאת ולחרוזים, אולם האוזן מתרגלת והטקסט בנוי בצורה מקסימה, אין בחרוזים שום מועקה מיותרת, והכל משתלב למחזה שהוא יצירת אומנות בפני עצמה. גם המוסיקה שנכתבה על ידי מיכל לוטן מרגשת מאוד, ומלווה בצורה יוצאת דופן את ההצגה ואת השירים. גולת הכותרת היא תפילת ונתנה תוקף (שנכתבה לא הרבה קודם לתקופה עליה מספרת ההצגה, ממש שם, במגנצא), לתפילה חוברה מנגינה חדשה, מרטיטה ועוצמתית אותה שרו נשות מגנצא, ברגע שהיה החזק ביותר מבחינתי, בהצגה.
 |
|
(צילום: יחצ)
|
נקודה שבלטה מאוד במהלך ההצגה, היתה התאמה טובה מאוד בין התפקידים לשחקניות. אינני מכירה את השחקניות לפני ההצגה, אבל התחושה היתה שכל אחת עושה מה שהיא הכי טובה בו, משימה שהיא לא פשוטה בהתחשב במספר השחקניות, אבל התוצאה בהחלט שווה את המאמץ. בלטה במיוחד אחת הבנות ששיחקה נערה שחדלה מלדבר, לאחר פוגרום שהיתה עדה לו. הנערה שוחחה בתנועות ידיים ובפנטומימה מופלאה, כשחברותיה הקרובות, נערות הכפר, מבינות ומדובבות אותה.
באופן כללי, המשחק היה יפה מאוד, אם כי יש עוד לאן להבשיל. היו גם כמה מקומות שבהם נראה היה שהטקסט והחריזה גרמו למורכבות. עם זאת ראויה לציון היא ההתמודדות עם קטעי דרמה לא קלים, באופן שהצליח לרגש מאוד, ולהזיל דמעות אצל לא מעטות מהנשים באולם.
הפספוס הרציני היחידי היה בניסיון לשלב קטע מצולם בתוך ההצגה. המחזה נאלץ להתמודד עם משחק שלם ללא דמויות גבריות, ועל מנת לעשות זאת צולם בעלה של אחת נשים הכותב לה איגרת. מעבר לתקלות הטכניות הקלות ולחוסר ההתאמה שעלה מהשחקן ומהאפקט להצגה כולה - הקטע היה פשוט מיותר. ההצגה לא נזקקה לו, ובעיני הוא לא הוסיף מאום.