תיאטרון הוא מדיום שונה לחלוטין ממדיות אחרות, פופולאריות יותר, כמו קולנוע או טלוויזיה. בעוד הסרט משתדל לתת לצופה את התחושה כי הוא נמצא בתוך 'הדבר האמיתי', לשאוב אותו לתוך הסיפור ולדייק בכל פרט, בתיאטרון הצופה לעולם יישאר בצד, עם חייו, עם תובנותיו. לקולנוע טוב יש צורך בתפאורה, בתאורה, בתזמון. בתיאטרון, יכול לעמוד אדם בודד על במה ריקה, זרקור בודד מכוון עליו והוא אוחז בידו חפץ ולראשו כובע- וזוהי ההצגה כולה.
במובנים מסויימים, על אף שהקולנוע הצליח להביא אותנו קרוב יותר אל 'האמת', התיאטרון, כיצירת אמנות, ככישרונו של אדם בודד, מביא אותנו קרוב יותר לעצמנו. אנו נשארים שם, חלק מן הסיפור, עם התחושות שהוא מעורר בנו, עם הביקורת, עם התימהון. בתיאטרון, הצופה הוא אחד המשתתפים, בעוד שבקולנוע הוא יושב לבדו, אחד מן הקהל, בחושך.
 |
|
(צילום: זוהרת כהן)
|
ההבדל הזה מביא למחשבות על ההבדל בין מודרניזם לפוסט מודרניזם. בקווים גסים מאוד: המודרניזם מכר לבני האדם עטיפה נוצצת של אידיאלים משותפים, שיווק את ה'חדש' כ'טוב', אהב את הקולקטיב שובר החומות ואת הפופולאריות כשיטה. הפוסט מודרניזם, לעומתו, אוהב את השקט והבודד. ההפגנות שלו הן אישיות ומורכבות מיחידים שעושים 'לייק', איש איש בביתו; האירועים החברתיים שלו הן 'מסיבות אזניות', בהן כל אחד רוקד לצלילי המוזיקה של עצמו; האמנות שבו היא כל כך אישית, שלעיתים קרובות אינן מובנת; האמת והשקר שלו אינם מובחנים זה מזה: "ובמלחמת בני האור בבני החושך. אהבנו את החושך הטוב והמרגיע/ ושנאנו את האור המכאיב" (יהודה עמיחי). השורות הנכתבות כאן אינן ביקורת- זו המציאות בה אנו חיים.
בשבוע שעבר עלתה באוניברסיטה העברית ההצגה "לא לפי התבנית". הצגה שמסיימת את התואר השני של בחורה מוכשרת בשם הדס קדרון. היא מספרת את סיפורה של שרית, קונדיטורית צעירה שמשתדרגת מהיות 'אופה' לוקאלית וחסרת חשיבות, לקונדיטורית בעלת שם, שזוכה להזמנת ענק- הכנת מנות אחרונות לחתונה גדולה. אלא שהחתונה היא של בחור שאיתו יש לה עבר אפל. בין הביקוש אחר האהבה לבין המנוחה החלקית שבסוף הסיפור, עוברת דמותה של שרית משיכות וקריעות לכאן ולכאן, שכמעט מוציאות ממנה את נשמתה.
במהלך ההצגה מוטחת ביקורת קשה בחברה שאנו חלק ממנה: "את חייבת להיות יפה" אומרים לה הוריה, "אנחנו מתמחים בניתוחים פלסטיים מכל הסוגים" רומזות לה דמויות שיווקיות מסביב שוב ושוב, במין מחול שדים שמייצג את הטירוף שברדיפה אחר החיצוני; "אנחנו אוהבים נכים, צריכים לתת להם שיוויון מלא", אומרות דמויות אחרות, נלעגות, שהצביעות נשפכת מהן.
 |
|
(צילום: זוהרת כהן)
|
וכאן אני מגיע למשיכה שבין המודרניזם לפוסט: היוצרת קדרון מנסה לספר סיפור מודרני פשוט, על בחורה שמפספסת את האהבה שלה בגלל קיבעונה של החברה מסביב. אבל קדרון, כמו הגיבורה שלה, כל כך פוסט מודרנית שהיא לא מצליחה (למזלנו!) לעשות את זה באופן פשוט. ההצגה כולה מלווה בדיסוננס שבין הרצון למחות, לכעוס, לומר דבר ביקורתי וקוהרנטי ו'לתקן עולם'- לבין הנלעגות שבסופיות, שמסתכלת על המאבק האנושי הזה ברחמים מהולים בהתנשאות ומצקצקת בלשונה לנוכח האנושיות, אנושיות מדי, שבאמירה הביקורתית והבועטת.
המוזיקה המחוננת (אותה מנגנת בכישרון רב ידידה פרייליך ושרים השחקנים דיאנה בארון, שלי צוקרמן, שלומי פופר וליעוז גוטמן) מוגשת בצורה קיטשית 'טהורה'. "עוד כשהייתי נערה גיליתי את סודות האפייה/ מטעמים לכל דורש ממתק טעים למבקש/ ועכשיו קיבלה הצעת עבודה להכין קינוחים לחתונה", שרים השחקנים באופן תיאטרלי מדי ומתקתק. לתחושת מתיקות היתר מתלווה הכובד בגרון ששמור למחוות מוגזמות. ולכך היוצרת מכוונת. עם הרצון לסוף טוב של גיבורת הסיפור, מתלווה תחושת הקהל אודות אזלת היד שלנו, כבני אדם, ומתעוררת השאלה מהו טוב, בעצם.
גם בקטעים אחרים בהצגה מורגש המתח שבין הרצון 'להיות' לבין הרצון 'לחשוב על-'. היוצרת משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה כדי להוציא ולהכניס את הצופה אל תוך הסיפור- לעיתים ממש בברוטאליות. כך בפריצת חלק מן השחקנים מתוך הקהל, בפנייה ישירה אל הצופים, בתיאטרון בובות (מדהים בעוצמת המשחק של צוקרמן שמתגלה כאן כשחקנית רבת הבעה) ש'נוחת' לפתע באמצע ההצגה ופותח חלון/ הערת שוליים אליה, ועוד ועוד.
בסופו של דבר, "לא לפי התבנית" מביאה באופן חד וברור את הקריעה שלנו בין שני העולמות. זה הביקורתי, המבקש לומר דבר ברור על המציאות ולהנחיל לה ערכים שונים, לעומת זה הפוסט מודרני, שמלגלג על מאמצים אלה. הייתי שם, צחקתי, התרגשתי, נזרקתי החוצה ונשאבתי פנימה שוב, ועל כן אני ממליץ בחום על הפנינה הזו, שהיא סנונית ראשונה לפריצתה של יוצרת צעירה ומוכשרת.
"לא לפי התבנית", תיאטרון החניון, האוניברסיטה העברית. כתיבה ובימוי: הדס קדרון. שחקנים-יוצרים: שלי צוקרמן, דיאנה בארון, שלומי פופר, ליעוז גוטמן. לחנים ועיבודים מוזיקליים: ידידה פרייליך.