שלושה סיפורים קצרים, ביניהם חוט אחד מקשר, הם המרכיבים את ההצגה 'המלבוש'. הסיפורים הם סיפוריו של ש"י עגנון, הטקסט עצמו צמוד כמעט למקור, וכל שנותר הוא להבין, מה יש בערב הזה, והאם הוא מצליח להתעלות על ערב הקראה (מלודרמטי, אמנם) של אותם סיפורים יפהפיים.
הטקסטים, לא קשה להבין, הם לא נקודה שיש להתעכב עליה, סיפוריו של עגנון ישארו במיטבם עוד שנים ארוכות, ומה שמעניין יותר לבחון, בערב כזה, הוא מה הצליחו להפיק מהם.
ההצגה מועלית על ידי שחקן יחיד, ישי מאיר, כשמתלווה אליו על הבמה נגן כינור- יובל מסנר. שלושת הסיפורים עוסקים בהחמצת הזדמנויות, מזוויות שונות. מאיר משחק בכל הסיפורים את הדמות הראשית בסיפור, יחד עם המספר שהוא דמות חיצונית לסיפור. עבודה קשה מאוד, שמבוצעת היטב וללא 'נפילות מתח' תוך כדי ההצגה שאורכה כשעה ויותר. עם זאת, וכפי שכבר רמזתי בהתחלה, נדרש בימוי מורכב ביותר על מנת לחלץ מהצגה כזאת יותר מאשר סיפור פשוט.
 |
|
(צילום: יחצ)
|
ובכן, ישנם קטעים (לא מעטים) בהם מורגשת ממש מלאכת אומנות. שפתו של עגנון קולחת בפיו של מאיר, הומור משוחרר (שאפילו מצליח להפתיע, כאשר מסגנון הכתיבה כמעט ואין חריגות) ומשחק מצויין. היו קטעים פחות מרשימים, מבחינה זו, בהם הרגשתי שמספר סיפורים טוב היה 'עושה את העבודה', אולם ההצגה בכללותה דרמטית ומרתקת.
שילוב הסיפורים, עם זאת, היה משונה במקצת, ועצם העובדה שנבחרו שלושה סיפורים (ולא אחד) תרמה לסטטוס הלא-לחלוטין-ברור של ההצגה. הסיפורים נעים על רצף שבין אנשים שלא הצליחו לתפוס את ההזדמנות שניתנה להם בזמן וכאלה שלא הבינו שהיתה כלל הזדמנות. יש נקודה מאוד מתסכלת ונוגעת בסיפורים כאלו, שהרי כל אחד מאיתנו יכול למצוא בו מעט מן הפחד שמציף אדם שניצבת בפניו משימת חיים- האם יעמוד בה אם לאו, או הרצון הילדותי שדורש 'לעקוף את כולם', גם אם לא בדיוק ברור מה מצפה שם, בתחילת התור. ומהעבר השני, גם לא מעט הומור כובש יש בהצגה הזאת, הומור שמצליח לחלץ את הסיפורים מהכבדות הטבעית להם.
נקודה חשובה שלא ניתן להתעלם ממנה היא הדינמיקה המקסימה בין מאיר, השחקן, ליובל מסנר, הנגן. ההצגה כולה מלווה במוזיקה מקורית של מסנר (שאגב, לא קשה להבחין בתל אביביות הנשפכת ממנו, ומלַוָה את פסוקי התהלים והתפילה שהוא שר בהתלהבות. מחזה מלבב), ובין לבין יש מעין הערות קלות של מסנר המכוונות את מאיר במשחקו ובתפקידיו השונים. כמעט כמו פריט תפאורה יחידי על במה, כל חריגה קלה במשחק יחידני מורגשת, והתוספות הקלות של מסנר למשחק מעשירות את ההצגה מאוד. המוזיקה עצמה יפה ומתאימה, אולם לא מחדשת הרבה כשלעצמה.
לסיכום? יותר מהצגות יחיד אחרות, הרגשתי שבהצגה הזאת חשוב לאהוב את סגנון ההצגה הזה, כי המינימליסטיות פה בולטת. ההצגה מתאימה מאוד לזוגות דתיים שמחפשים תרבות טובה וכשרה למהדרין, אולם זו לחלוטין לא הצגה שמיועדת לקהל דתי בלבד, והיא יפה וראויה בהחלט כערך תרבותי כשלעצמה.
המלבוש, תיאטרון תאיר