למה נועדו הניסינות?

שלום וברכה!
וסליחה על העיכוב במתן התשובה...

שאלה מצויינת! אך האם כל מקרה מצער הינו נסיון? ומה באמת משמעותו של המושג הזה?
ועוד שאלה: הקב"ה באמת צריך לנסות אותנו? הרי הוא "יודע כליות ולב"! הוא יודע אם אנו מאמינים בו באמת או לא!

לעניות דעתי, הנסיון אינו נסיון שהקב"ה מנסה אותנו, כדי שהוא ידע, אלא כדי שאנו נדע...
כשהחיים "זורמים" בלי שום הפרעה, לא נלמד מזה כלום על עצמנו, ומתוך כך גם לא נתקדם לשום מקום. כדי שנוכל להתעלות, גם מבחינה רוחנית, בעבודת ה´, וגם מבחינה אישית, בקניית מידות וכדו´ (שגם זה, בסופו של דבר, אמור להיות מנוצל לעבודת ה´...), אנו צריכים להתגבר על קשיים!

כשאנו נמצאים בגן, כמעט שלא דורשים מאיתנו מאמץ חשיבתי, וגם אם כן – זה נעשה בדרך של משחק. כשעולים לכיתה א´, עדיין יש חיוכים, אבל כבר הרבה יותר משמעת, וגם דורשים יותר, ואז מגיעים לתיכון, שם קשה הרבה יותר, שלא לדבר על השכלה גבוהה... כי אם היה ממשיך להיות לנו קל כל הזמן, היו קורים שני דברים: ראשית, היינו מגיעים להישגים קטנים מאוד, ושנית, חשוב הרבה יותר, לא היינו בונים את עצמנו מבחינה אישיותית! היינו מתרגלים שלא צריך להתאמץ, וכך היו נראים חיינו!!! לכן גם כשילד קטן מנסה לזחול ולהגיע להוריו, ההורים, לרוב, אינם רצים להרימו, אלא נותנים לו להתאמץ. למה? כי רק כך הוא ילמד!!!

כך גם עם בורא עולם. אנו מנסים להתקרב אליו, ואם הוא "ימשוך" אותנו בעצמו, התוצאה תהייה הרסנית! בקריעת ים-סוף, מספרת הגמרא, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן"! יחזקאל נחשב מבחירי הנביאים, זה שראה את "מעשה מרכבה", שנחשב ע"י המקובלים לנושא הקשה, המסובך, והנעלה ביותר בקבלה! ושפחה על ים סוף ראתה יותר!!! אבל מה קורה דקות ספורות לאחר שירת הים? "ויסע משה את ישראל", כותבת התורה, ולא שהם נסעו, ומסביר שם רש"י, שהם עסקו ב"ביזת הים", כלומר, אספו ביזה מגופות המצרים שנפלטו, ומשה היה צריך להסיע אותם משם בכוח! אבל רק לפני רגע הם היו בעולמות העליונים ביותר?! כן, נכון. הם היו בעולמות העליונים, אבל "ראתה שפחה", ונשארה שפחה... עם ישראל לא עבד כדי להשיג את המדרגה הנפלאה הזו, ולכן היא לא החזיקה מעמד...

כך היה גם 42 יום אח"כ (קריעת ים סוף הייתה בשביעי של פסח), בעת מתן תורה. עם ישראל שומע מפי הקב"ה בעצמו את שתי הדברות הראשונות! רואה את הקולות! וארבעים יום מאוחר יותר, בגלל איחור של משה ביום אחד, או כך לפחות הם חשבו, נופלים לחטא העגל... ומשה הבין מה הגורם – ושבר את הלוחות! מדוע? כי הלוחות נעשו ע"י הקב"ה בעצמו, בלי מאמץ של בני ישראל, ולכן הם לא הרגישו שייכים! לכן בלוחות השניים מצווה ה´ את משה שהוא עצמו יפסול את הלוחות, כנציגו של עם ישראל,והקב"ה רק יכתוב עליהם! כשיש שותפות של שני הצדדים, זה יחזיק מעמד!

כך הדבר גם בעבודת ה´ היומיומית שלנו. כדי שנוכל להתעלות, אנו חייבים להתאמץ! אסור שדברים "יזרמו"! לכן יש קשיים, כדי שנוכל להתמודד! ה"ניסיון" בא כמעין "מבחן יכולת" שלנו כלפי עצמנו, לעניות דעתי. נכשלנו? עכשיו אנו יודעים מה אנו צריכים לתקן. עברנו בהצלחה? אפשר להתקדם הלאה, לניסיון קשה יותר...

אז למה לי לעמוד בניסיון, אם מה שיצא לי ממנו הוא רק ניסיון נוסף, גדול יותר?!
כי אם לא אעמוד, או אנסה לפחות, אוכיח, קודם כל לעצמי, שאני "לא שווה כלום"! אני לא מוכן להתאמץ עבור דברים שאני מאמין בהם! אין זה מראה רק על דרגתי בעבודת ה´, אלא על האישיות שלי! כמובן, כל אחד נכשל מדי פעם, וזה מותר ולגיטימי, ובתנאי שניסיתי!!! מחנך אמיתי, לא שופט את הילדים בכיתתו ע"פ הציונים שהם משיגים, אלא ע"פ המאמץ שלהם! נכון הוא שבעולם שלנו, ההישגי, המבחן הסופי הוא מבחן של ידע, לצערי הרב, אבל בהערות של ילד עם ציונים גרועים, ניתן לראות לא אחת הערות המשבחות אותו, רק משום שהתאמץ! בעולם הרוחני, מה שחשוב הוא אותן הערות...

"כי שבע יפול צדיק וקם" כתב דוד המלך, ורבי נחמן מברסלב מסביר, כי כולם נופלים, גם הצדיק! אז מה עושה אותו צדיק? העובדה שקם! שלא הפסיק לנסות! שלא התייאש מעצמו!

ישנו עוד עניין בייסורים, אותו מביא הרב ארז משה דרון (בשם רבי נחמן מברסלב). הגמרא אומרת כי "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה", ודבר זה אינו מובן... לאיזו צרה עלי להקדים תפילה?! הרי יש מאות אלפי צרות שונות! אלא, מסביר רבי נחמן, שהצרות נועדו כדי עורר אותנו, כדי שנחוש שמשהו לא בסדר, ונפשפש במעשינו, ונתקרב יותר לבורא עולם. לכן, אם "נקדים תפילה", נתפלל לבורא עולם, נלמד תורה, נהיה איתו "בקשר טוב", הרי שממילא הצרה מיותר, והיא לא תגיע, כי הרי לא צריך לעורר אדם שכבר ער...
כך שבמידה מסויימת, יש צדק בדברייך, שאם באים ייסורים על האדם הוא צריך לבדוק היכן הוא צריך להתחזק, אך אין זה הטעם היחידי...

מעבר לכך, ישנם עוד שני סוגי צרות, האחד נוצר כתוצאה ממעשינו הרעים. אין זה עונש, אלא טבע! אם אדם מכניס ידו לאש, הקב"ה לא "מעניש" אותו ונותן לו כוויה, הוא נכווה כי זה טבעה של האש. כך גם בעולם הרוחני, אדם העושה מעשים רעים, יוצר מציאות של רע, ממנה הוא סובל, בעולם הזה או בעולם הבא, עד שהיא נגמרת... לעיתים רבונו של עולם עושה איתנו חסד, ונותן לנו את התוצאות כאן, כדי שבעולם הבא, שם הכל גדול יותר לאין שיעור, נקבל רק את התוצאות של מעשינו הטובים...

הסוג האחרון שאני מכיר, הוא "ייסורים של אהבה", אך באלה אני לא מבין מספיק... ייסורים אלה סובלים רק יחיד סגולה, הצדיקים שבדור, והם יודעים מדוע בדיוק זה טוב להם, ומה זה תורם וכו´. כשנגיע לדרגה זו, כנראה שגם אנו נבין איך "ייסורים" ו"אהבה" יכולים לבוא יחד, אם כי ישנם גם אנשים המוכנים לסבול כדי להראות לאהובים עליהם כמה הם מוכנים להקריב עבורם, אבל אני לא בטוח שבדיוק על זה מדובר... בכל אופן, אנו לא מגיעים לדרגה שנסבול מהם, ולכן גם אין צורך להתעסק בעם בשלב זה, לעניות דעתי...

ברכה והצלחה!
משה כהן
Moshec.s@gmail.com