"ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו", זה מה שמורה לנו הכתוב לעשות בפורים. בעיקרון אני בעד - השמדת עמלקים מתחילה לשעמם בשלב כלשהו - אבל השאלה היא את מה בדיוק חוגגים. כי סיפור המגילה, בואו נודה, בעייתי מאוד.
קודם כל, לפי כל כללי המינהל התקין, הרשע בסיפור הזה הוא בכלל לא המן, אלא אחשוורוש. בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים אותו הוא שותה כמו מלח אירי ומורה לאשתו הראשונה, ושתי, להופיע בפני כל החבר'ה שלו, "להראות את יופיה כי טובת מראה היא".
בהתחשב בכללי המוסר בתקופה ההיא, אני מוכן להמר בחמישה זוזים מול אחד, שהרעיון היה שהיא תעשה להם לפחות סטריפטיז מלא. הגברת, במה שייזכר להלן כאקט הפמיניסטי הראשון בכתובים, שולחת אותו לעזאזל ולגמרי בצדק. אין דיווח מלא על התגובה שלו, אבל בהתחשב בעובדה שהוא מיד מתחיל לחפש אשה חדשה, כנראה הוא לא הסתפק בכרטיס צהוב. התוצאה המיידית היא שבכל רחבי הממלכה (ומדובר בחתיכת ממלכה, מהודו ועד כוש) "כל הנשים ייתנו יקר לבעליהן מגדול ועד קטן". שזה, בעברית פשוטה: אם לא תתנהגי יפה, אני מוריד לך כאפה כמו המלך.
בשלב השני, מרדכי היהודי לוקח את האחיינית שלו ושולח אותה לקורס השתלמות בבית הפילגשים של המלך, שם היא שוהה במה שמוגדר בסתמיות כ"שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי נשים".
בשלב השני, מרדכי היהודי לוקח את האחיינית שלו ושולח אותה לקורס השתלמות בבית הפילגשים של המלך, שם היא שוהה במה שמוגדר בסתמיות כ"שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי נשים".
היות שאם הצדקת היתה מבלה בשכיבה בשמן שישה חודשים רצוף היו נוצרים אצלה פצעי לחץ, יש להניח שלימדו אותה עוד כמה דברים.
שוב, לא כתוב בדיוק מהם, אבל בבתים מהסוג הזה לא לימדו בדרך כלל את לוח הכפל. רק שכל זה הוא רק ההקדמה.
בשלב הבא יושבים אחשוורוש והמן לשתות משהו והיועץ ממליץ למלך להרוג את כל היהודים. הסיבה, שלא תהיה טעות, היא כלכלית: "10,000 ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך". ללא ספק תוכנית שטנית, רק שב-6,000 השנה האחרונות האשם הוא לא זה שמחלק עצות, אלא זה שלוקח את ההחלטות. המן הוא אולי היועץ לביטחון לאומי, אבל אחשוורוש הוא האיש עם האצבע על הכפתור האדום.
לפי כל קנה מידה - מוסרי או מעשי - הוא זה שהיה צריך להיענש.
רק שזה, אפעס, היה קצת בלתי אפשרי. במקום זה, ברגע שהמזימה נחשפת, המלך - שכמה ימים קודם הורה לחסל כל יהודי - מחייך את החיוך המשונה של שליטים קפריזים ומציע למרדכי ולאסתר איך לטפל בהמן: "ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". לכאורה, הפי אנד. אבל לא. זה לא מספיק. מרדכי מוציא אישור מהמלך לקיים חיסול חשבונות כללי באויבי היהודים ואחשוורוש מכריז על 13 באדר כיום הריגה חופשי. מרדכי וחבורתו לא מבזבזים זמן. הם יוצאים לרחובות שושן, תולים את עשרת בני המן (בניגוד מוחלט לאיסור "לפקוד עוון אבות על בנים") ורוצחים 500 איש. בערי הפריפריה מתבצעים מעשי טבח דומים. אוקיי, זה נורא למדי, אבל צריך להבין אותם. הם נורא נעלבו. אולי עכשיו אפשר להכריז על הפי אנד?
למה מה? בסוף היום מרדכי שולח את אסתר הענוגה לאחשוורוש ומבקש הארכה של יום. הוא לא הספיק להרוג את כל מי שעצבן אותו. השיכור השמן מתרצה ונותן לו גם את 14 בחודש. ביום הנוסף הזה, היהודים כבר מאומנים יותר. בשושן עצמה הם הורגים אמנם רק 300 נפש, אבל במקומות אחרים הם הרגו "חמישה ושבעים אלף" (ובמספרים: 75,000). היות שאין שום סיכוי בעולם שכל ה-75 אלף היו מעורבים במזימות של המן, אנחנו מדברים פה על לא פחות מפוגרום.
פוגרום, כידוע, זה דבר נורא, אבל בעיניי היהודיות שוביניסטיות יכולה היתה להיות גם אופציה נוראה יותר: שהוא היה מתנהל הפוך והיהודים היו אוכלים אותה. אני, מה לעשות, תמיד בצד של היהודים. אפילו המסיבה הפרועה שהם ערכו בסוף מרחץ הדמים הזה נראית לי לגיטימית. בטעם רע, אבל בהחלט ברוח התקופה. חלק מהגאוניות של התנ"ך, היא שמדובר בטקסט פוליטי. הוא עוסק במזימות ויצרים ונצחונות והפסדים, והוא לא מנסה לייפות את המציאות, אלא לתעד ולהבין אותה. היהודים ניצלו בזמן פציעות, וההקלה פרצה מהם.
מה שפחות ברור הוא, על מה השמחה הגדולה היום? הרי כל אדם הומני - חילוני או דתי - מבין שמדובר בטרגדיה רוויה בדם. אנחנו מרוצים שאבותינו לא נרצחו, אבל גם זה שהם עסקו ברציחות המוניות בקנה מידה שגורם לבוסניה להיראות כמועדון גולף זה לא כזה כבוד גדול. היה עימות, הוא נגמר בנצחוננו. מכאן ועד מסיבות טראנס בבתי כנסת יש עוד מרחק גדול. האפשרות היחידה שלנו למכור לילדינו את היום הזה כנשף תחפושות משעשע היא לדאוג לכך שהם לא יקראו את הטקסט.
רק שזה, אפעס, היה קצת בלתי אפשרי. במקום זה, ברגע שהמזימה נחשפת, המלך - שכמה ימים קודם הורה לחסל כל יהודי - מחייך את החיוך המשונה של שליטים קפריזים ומציע למרדכי ולאסתר איך לטפל בהמן: "ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". לכאורה, הפי אנד. אבל לא. זה לא מספיק. מרדכי מוציא אישור מהמלך לקיים חיסול חשבונות כללי באויבי היהודים ואחשוורוש מכריז על 13 באדר כיום הריגה חופשי. מרדכי וחבורתו לא מבזבזים זמן. הם יוצאים לרחובות שושן, תולים את עשרת בני המן (בניגוד מוחלט לאיסור "לפקוד עוון אבות על בנים") ורוצחים 500 איש. בערי הפריפריה מתבצעים מעשי טבח דומים. אוקיי, זה נורא למדי, אבל צריך להבין אותם. הם נורא נעלבו. אולי עכשיו אפשר להכריז על הפי אנד?
למה מה? בסוף היום מרדכי שולח את אסתר הענוגה לאחשוורוש ומבקש הארכה של יום. הוא לא הספיק להרוג את כל מי שעצבן אותו. השיכור השמן מתרצה ונותן לו גם את 14 בחודש. ביום הנוסף הזה, היהודים כבר מאומנים יותר. בשושן עצמה הם הורגים אמנם רק 300 נפש, אבל במקומות אחרים הם הרגו "חמישה ושבעים אלף" (ובמספרים: 75,000). היות שאין שום סיכוי בעולם שכל ה-75 אלף היו מעורבים במזימות של המן, אנחנו מדברים פה על לא פחות מפוגרום.
פוגרום, כידוע, זה דבר נורא, אבל בעיניי היהודיות שוביניסטיות יכולה היתה להיות גם אופציה נוראה יותר: שהוא היה מתנהל הפוך והיהודים היו אוכלים אותה. אני, מה לעשות, תמיד בצד של היהודים. אפילו המסיבה הפרועה שהם ערכו בסוף מרחץ הדמים הזה נראית לי לגיטימית. בטעם רע, אבל בהחלט ברוח התקופה. חלק מהגאוניות של התנ"ך, היא שמדובר בטקסט פוליטי. הוא עוסק במזימות ויצרים ונצחונות והפסדים, והוא לא מנסה לייפות את המציאות, אלא לתעד ולהבין אותה. היהודים ניצלו בזמן פציעות, וההקלה פרצה מהם.
מה שפחות ברור הוא, על מה השמחה הגדולה היום? הרי כל אדם הומני - חילוני או דתי - מבין שמדובר בטרגדיה רוויה בדם. אנחנו מרוצים שאבותינו לא נרצחו, אבל גם זה שהם עסקו ברציחות המוניות בקנה מידה שגורם לבוסניה להיראות כמועדון גולף זה לא כזה כבוד גדול. היה עימות, הוא נגמר בנצחוננו. מכאן ועד מסיבות טראנס בבתי כנסת יש עוד מרחק גדול. האפשרות היחידה שלנו למכור לילדינו את היום הזה כנשף תחפושות משעשע היא לדאוג לכך שהם לא יקראו את הטקסט.
('לא סופי', סופשבוע - מעריב, י"ד באדר ה'תשס"א, 09/03/01)