שבוע ההוקרה וההתרמה של מחלקת "בנפשנו" של ארגון "הידברות", המסייעת להלומי הקרב ובני משפחותיהם, מגיעה היום לשיאה. אחרי שבוע מרגש של משדרים רחבים באתר ובערוץ הידברות שכללו מפגשים עם הלומי קרב ובני משפחותיהם, אשר חשפו את סיפוריהם האישיים והאתגרים עימם הם מתמודדים יתקיים היום משדר ההתרמה המסכם שיאפשר בסיוע הציבור הרחב לחזק ולהגדיל את פעילות 'בנפשנו' וגם לזכות בפטור ממס.
היום אנחנו מביאים את סיפורו של יוסי כהן. בנובמבר 98 התגייס יוסי לצה''ל, לחטיבת הצנחנים. התאריך שבו קרה המקרה שממנו לא יחזור להיות כשהיה, התרחש ב-7 בדצמבר 2000. "יצאנו מהבסיס מבא"ח 35, שא-נור", הוא מספר. "אני יצאתי בטרמפ עם תושב שבי שומרון ועוד בחורה שהייתה איתו, מישהו נוסף הצטרף אלינו ברגע שיצאנו מהיישוב. אנחנו מתחילים את הנסיעה ואני דרוך כל כך, אני מרגיש כאילו שמשהו לא מסתדר לי. כמו שאני דרוך ככה אני דורך את הנשק, מכניס כדור, שם בקנה ואנחנו יוצאים לנסיעה. בדרך, במקום שנקרא שביל הנחש, ירידה כזאת שהיא תלולה, וצריך לנסוע שם מאוד לאט עם הרכב, קצת לפני כבר בורקא אנחנו פתאום חוטפים אש לתוך הרכב, מגלים שנתקלנו על ידי מחבלים".
"אני מזהה את הירי ואני יוצא לכיוון, אני יורה והם נפגעים"
"כל האוטו מתחיל להיקרע, הגג נקרע, חלונות מתנפצים ואני חוטף כדור ראשון בחזה. לא הייתי בתוך זה כשזה קרה כי ניסיתי להשיג את מי שהייתה בת הזוג שלי, ולהגיד לה שאני בדרך הבייתה, אבל איך שהיא עונה לי, הירי מתחיל בדיוק. מה שיצא לי להגיד באותו רגע זה 'תקשיבי, ירו בי אני אדבר איתך אחר כך'".
"אני מזהה את הירי ואני יוצא לכיוון, בלי שאכפת לי אם אני אחטוף עוד כי אני כבר יודע שחטפתי. אני יורה, והם נפגעים, והם מתים. ברגע שאני מבין שאני חטפתי כדור אני מסתכל על עצמי ואני רואה את הנזק שנעשה, נקרא לזה ככה. היה בלאגן גדול מאוד בתוך הרכב. קודם כל התפיסה של מה שקרה, בשנייה הראשונה שהיה הירי, כבר בצרור הראשון חטפתי את הכדור, מי שלידי חטף כדור ביד, היו צרחות. האישה התחילה לצרוח בטירוף, כאילו ממש צרחות חזקות, ואני לא רציתי להאמין שזה מה שקורה ופשוט יצאתי והגבתי חזרה באש".
"ואני חושב שזה נגמר ופתאום אני שומע עוד צרור של יריות. ואז אני מוצא את עצמי אחרי הצרור השני של הירי בתוך הרכב. אני בא לקום וכל הכתף שלי לא עובדת איתי, היא שמוטה כזאת. כף היד זזה, אבל הכתף שמוטה. ואז הבנתי שחטפתי עוד כדור, שהיה עוד כדור שנכנס לי מהצד, ונכנס לי לתוך הכתף. בכדור השני זה כבר היה סיפור אחר. הכתף שלי כבר לא זזה ואני זוכר שמאותו רגע הנשימות רק פנימה, לתוך הגוף, זאת אומרת רק לקחת אוויר ולא מצליח להוציא החוצה, האפקט הזה של לנשוף. אני יוצא לכיוון של האש שפוגעת ברכב, ואני מזהה בצד השני בכלל מולי עומדים עוד שני מחבלים. וכאילו אני מברזל והם לא יצליחו להרוג אותי. זה אחד הדברים שבאמת בשביל לעשות את המהלך הזה ולא לקפוא הייתי צריך לצאת מדעתי".
"אני אמור להיות הכי מאושר בעולם שאני בדרך הביתה, אבל אני בוכה"
יוסי מסביר לנו מהי פוסט טראומה, "פוסט טראומה זה פשוט אבדון, התחלתי להרגיש טוב פיזית ולא הבנתי למה אני לא מרגיש טוב, כאילו אני מתרפא אבל לא מרגיש טוב. אתה אוכל אוכל, והטעם שלו זה הטעם של מה שהרגשתי אז - דם, ברזל, בתוך הפה. הייתי מוצא את עצמי גם בבוקר עם כל הארון הפוך, לא יודע למה הוא הפוך. אני שואל למה הוא הפוך ואמא שלי אומרת שמעתי רעש ואתה הופך את כל הארון לא התערבתי. חיפשתי את הנשק בארון, איפה שהייתי מחביא אותו, מתוך שינה בלילה, ואני לא מבין מה קורה, למה אני כל כך לחוץ על מה שקורה לי. למה עצבים? למה אין לי סבלנות לכלום? לא באלי שידברו איתי. לא באלי שיהיו לידי, התרחקתי מכל העולם, עם השנים התחלתי להתרחק מכל מי שקרוב אליי. עם השנים זה רק הלך והחמיר, והחריף, ואותו בת זוג שהייתה חברה שלי כשהייתי חייל, הפכה להיות אשתי, ואחר כך נולדו לנו שני ילדים, ואחר כך התגרשנו".
"הייתי חוזר הביתה, אני זוכר את התקופות אני חוזר הביתה ברכב, אני נוסע לכיוון הבית, אני אמור להיות הכי מאושר בעולם שאני בדרך הביתה, אבל אני בוכה. אני בוכה שהלוואי ויצמח איזה קיר באמצע הכביש ואני אתרסק, אני בוכה כי אני לא יכול יותר, לא רוצה".
"היום אני נמצא במקום הרבה יותר טוב. בשנים האחרונות אני אני יכול להגיד שכל רגע ורגע שעובר אני פשוט חי אותו. מעניין אותי יותר מה קורה עכשיו, מעניין אותי מה אני עושה כרגע. בזכות הדבר הזה. בזכות הרבה מאוד נקרא לזה תרגולים ושיעורים שעברתי ולמדתי. אספתי את כל הכלים שיכולתי, בעולם ההתפתחות האישית, למדתי משם איך להתחבר חזרה לעצמי, להתקרב חזרה, לא להיות רחוק וזר לעצמי כמו שהייתי וזה בעצם מה שעזר לי למצוא את התשובות האמיתיות שחיפשתי כל השנים האלה, שהיום אני יכול להגיד באמת תודה על כל רגע, ובאמת הרבה הרבה יותר טוב להתמודד הם הפוסט טראומה כשיש לי את הכלים האלה".
הם הקריבו המון כדי שאנחנו נוכל לשבת כאן
מחלקת 'בנפשנו' עוסקת בסיוע לחיילים אשר עברו פוסט-טראומה במסגרת השירות הצבאי שלהם במגוון תחומים. אחד מהדברים הגדולים ביותר שנעשים על ידי הצוותים הנהדרים במחלקה היא הוצאת הלומי הקרב, אשר חלקם לא יצאו מבתיהם במשך זמן רב, לסדנאות חווייתיות ומעלים חיוך על פניהם ומשנים את חייהם.
בשבוע האחרון ובצל הימים האחרונים של שנת המס יצאנו בקמפיין מיוחד לגיוס תרומות עם פטור ממס לפי סעיף 46 למחלקת - "בנפשנו", אשר עוסקת בסיוע להלומי קרב. התרומות יאפשרו הרחבה והעצמה של נושא הטיפול בהלומי הקרב ובני משפחותיהם בשלושה תחומי פעילות עיקריים: מענה משפחתי בשבתות, סדנאות ונופשונים; מתנדבים בקהילה; וסיוע כלכלי ובירוקרטי לפי הנדרש.
כעת אנו מקווים לקראת סיום שבוע ההוקרה כי התרומות הרבות יסייעו למחלקת "בנפשנו" ליצור בחופשיות פעילויות ולסייע להלומי הקרב במאבקים האישיים והמשפחתיים להם למען חיים טובים יותר ושלווים. "הם הקריבו המון כדי שאנחנו נוכל לשבת כאן, לשמוח ולהתנהל בביטחון", אומר דוד תופיק מנכ"ל הידברות, "אנחנו רק מנסים להחזיר להם בחזרה מעט ממה שהם תרמו עבורנו, ולסייע להם".