בואו נחזור יותר מ-30 שנה אחורה, אל אחד האירועים המזעזעים ביותר בתולדות המדינה - רצח רבין. הרצח, שהגיע על רקע מחלוקת עמוקה מאוד בין הצדדים הפוליטיים, הצליח לפחות לאחד אותם בהיבט אחד של גינוי משותף למעשה, מלבד שוליים קיצוניים במיוחד.
אבל אם נסתכל על המציאות היום נראה שאולי אנחנו בדרך העקלקלה של לאבד אפילו את הדבר הקטן הזה, מהסיבה הפשוטה שבכל פעם שקורה במדינה אירוע שלילי או אלים מהצד "שלנו" - בתוך זמן קצר תופיע רשימה ארוכה של "אבל הם עשו ככה". בין אם מדובר ב"בקפלן זה היה חמור יותר" ובין אם זה "אתם מדברים? תסתכלו על החרדים" - הדיון הציבורי נגרר בדיוק לשם, במקום לגנות כולו את מה שהתרחש.
זעזוע סלקטיבי
גם השבוע זה קרה. אחרי ההתפרצות של חרדים קיצונים ואלימים אל ביתו של סגן נשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג אמנם נשמעו גינויים מהקשת הפוליטית, אבל בשטח, קולות מימין נשמעו קצת אחרת כשביקשו לטעון שהזעזוע הוא סלקטיבי, ושאם כבר מדברים על אלימות במחאות - חייבים להיזכר גם בכל מה ש"הצד השני" עשו.
מפגינים התפרצו לביתו של נעם סולברג? כך גם היו כאלה שהתפרצו לבית של טלי גוטליב או חסמו את המשרדים של פורום קהלת עם גדרות תיל. הם ניפצו את השמשות? כך גם מפגין שניפץ שמשת רכב על אמא וילדיה שישבו בפנים. השחיתו רכוש? גם הקפלניסטים שרפו רכב של מילואימניק ליד בית ראש הממשלה. תקפו שוטרים? בקפלן ירו עליהם זיקוקים. וכן הלאה וכן הלאה. כל צד מחזיק את הארכיון שלו ושולף ממנו את הדוגמאות הקשות ביותר - ובכך מנסה להוכיח שכשהצד השני מזדעזע, מדובר בלא יותר מסתם צביעות.
פגיעה בשני הצדדים
אבל כאן בדיוק הבעיה. כי כשמסתכלים על הרשימות האלו מקרוב, אפשר להבין שהן לא באמת מגלות לנו איפה נמצאים גבולות המחאה. הן באות לעשות דבר אחר לגמרי - לטשטש את הביקורת הלגיטימית והההוקעה של המעשה השלילי. הדיון הופך מדיון על מוסר לכזה של השתקה באמצעות ניסיון לאכוף סימטריה, כיוון שברגע שכל אירוע הופך ל"גם הם עשו את זה", כבר אי אפשר לשפוט שום דבר בפני עצמו, ולהתייחס אליו בחומרה הראויה - יש רק רשימה אינסופית של האשמות הדדיות, שכל תכליתן היא לבטל את עצם השיפוט.
במובן הזה, הוואטאבאוטיזם לא מגן על צד אחד אלא פוגע בשניהם. הוא מונע מהציבור להגדיר נורמות ברורות ומשאיר אותנו בשיח שבו כל צד בטוח שהוא צודק, מהסיבה הפשוטה שהצד השני טועה יותר. במקרה הגרוע זה יכול להגיע אפילו להצדקת מקרי אלימות חמורים, רק כדי לתקוע אצבע בעין ל"קפלניסטים" או ל"משיחיים".
ונסיים עם שאלה אחת שכל הזמן נדחקת לשוליים - האם אנחנו עדיין יכולים להסתכל על אירוע ולשפוט אותו לפי מה שהוא - או שתמיד ניתקע במה אחרים עשו דומה? כי ברגע שכל גינוי הופך לקרב גרסאות וכל חציית קו נבלעת בוויכוח של "מי התחיל" - אנחנו מאבדים את היכולות האובייקטיבית להציב גבולות בחברה מתוקנת. ואם נחזור לדוגמה של רצח רבין ונחשוב חס וחלילה על אם יקרה אירוע דומה במדינה - האם נצליח לגנות אותו עד הסוף, או שנתמקד בעיקר ב"הם עשו את זה קודם"?