דרשתי קרבתך

האם קרבת האל שאנחנו, הנשים, מבקשות היא אותה קרבה שמבקשים הגברים? מה ההבדל בין עמידתו של הגבר מול אלוקים לבין עמידתה של אישה?

חדשות כיפה מרים אדלר 03/09/13 11:52 כח באלול התשעג

דרשתי קרבתך

"אמרתי לעצמי

בשעת אפל אחת

היי יוצרת את עצמך

לקראת עצמך...

היי תמיד

יוצרת את עצמך

לקראת א-להים..."

מרים ברוך

השבוע נכחתי בבת מצווה של בתם של חברים טובים. העלמה החיננית עמדה ודרשה על משמעות המושג "קבלת עול מצוות" בעיניה: "זה לא שאנחנו מקבלים על עצמנו עול מצוות ולכן אנחנו צריכים להיות יותר צדיקים - אלא שבתקופה הזו אנחנו גדלים, ואנחנו מתחילים להתעניין בקב"ה, לרצות להכיר אותו, להתקרב אליו, ומתוך כך אנחנו נהיים יותר צדיקים" (ציטוט מזיכרון, ותסלח לי הדורשת אם לא ציטטתי מילה במילה.)

הקסימו אותי הביטחון שלה והתעוזה שבה עמדה ודרשה בחירות כזו דברים שמן הסתם נכתבו עליהם תילי תילים של דרשות ופירושים - והיא בחרה להביא פרשנות מקורית משלה. אני שייכת לדור שלמד שהקב"ה אמר אז אנחנו עושים, ושלכל שאלה באמונה יש תשובה מן המוכן, בדרך כלל מצולמת מתוך ספר חינוכי, ורצוי כזה שלא משאיר מקום לספקות.

להכיר? להתעניין? ביטויים כאלה בזמני היו נחשבים לסוג של חוצפה או שיגעון. והנה עומדת נערה צעירה ומצהירה שהיא לא רוצה לחיות את חייה "מצוות אנשים מלומדה", שהיא רוצה לחפש את חיבור הייחודי שלה אל הקודש, לדרוש קרבת אלוקים בדרכה.

בשבת תעלה הנערה לתורה ותקרא חלק מהפרשה - וגם זו דרך להתקרב אל הקודש: סלולה ובטוחה עבור גברים, חדשה עבור נשים. בשבת בת מצווה אחרת אמרה לי אורחת בהתפעלות שזו לה הפעם הראשונה שהיא ראתה ספר תורה ממרחק קטן כל כך, והתרגשה. חשבתי: הרי זו חוויה טריוויאלית עבור גבר מן המניין, ואנחנו נפעמות בכל פעם שספר התורה חולף על ידנו נישא בידי שליח הציבור, שלא לומר כשאנחנו אוחזות בו בעצמנו או קוראות בו.

עד לא מזמן מרחב הקודש היה מחוץ לתחום עבור נשים. ילדות חונכו כבר בגן שרק בנים יכולים להיות חזנים, לימוד גמרא נחשב כאסור על נערות ונשים ועל קריאה בתורה לא היה מה לדבר.

והנה, דור חדש של נשים קם ותחומי עזרת הנשים נעשו לדור הזה צרים, ומצוות החלה - נידה- הדלקת הנר שהוקצו לנשים בתור "נתח מן הקודש" אינן מספקות את כמיהתו של הדור החדש אל הרוחני והנשגב. הנשים הללו מבקשות קשר בלתי אמצעי עם אלוקים, והן עושות את צעדיהן הראשונים בנתיב שפסעו בו לפניהן דורות של גברים ועבורן הוא חדש ומלא שאלות.

והשאלות רבות. האם קרבת האל שאנחנו, הנשים, מבקשות היא אותה קרבה שמבקשים הגברים? מה ההבדל בין עמידתו של הגבר מול אלוקים לבין עמידתה של אישה? האם התחושות, המאוויים, המחשבות הכמוסות זהות הן או שמא לא? האם הדרך של הנשים להשיג את אותה קרבת אלוקים היא דרך חיבור לטקסים שנחשבו עד כה "גבריים"? או שאנחנו הנשים צריכות לחפש טקסים אחרים ותפילות מיוחדות משלנו? ואיזה פן נוסף אנחנו יכולות לתת לתפילות המוכרות והשגורות? במה שונה "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... מי יחיה ומי ימות..." בפי חזנית אישה מזה שבפי חזן גבר? והאם בכלל קיים שוני מלבד הטונים?

והאם בכלל נכון להשוות כי עצם ההשוואה מונעת מאיתנו את החיפוש האמיתי?

כל השאלות ראויות להישאל בדרך החדשה הזו שאנחנו צועדות בה, מי בביטחון ומי בהיסוס, ומי כרגע בוחרת שלא. וכנראה שתשובה אחת לכל שאלה כזו לא תהיה כי מה ש"נכון" עבורי לא בהכרח יהיה "נכון" עבור חברתי.

ואולי זה בדיוק היופי ב"עבודת ה'" ובתפילה הנשית? אולי מה שמייחד אותנו כנשים הוא החיבור האישי יותר אל הקודש, הכבול פחות לחוקים ועל כן גם כובל פחות, ועל כן "עבודת ה' נשית" מאפשרת גיוון? מי שחפצה נפשה בספר תורה - תקרא בתורה ומי שלא - תחולל בכרם, או תכתוב תפילה אישית או פשוט תיקח רגע של שקט ותתבונן פנימה.

ואולי ניסיון החיבור הזה אל נפשנו שלנו, הקשבה למשאלות הכמוסות, האומץ לחפש היבטים חדשים על המוכר, לפרש, לטעות, לחפש פירוש אחר ושוב לחפש, לממש משאלות ולבקש משאלות חדשות, הוא הוא החיבור שלנו אל האלוקים?

חוששני שאינני יודעת לענות ולו על שאלה אחת. גם אני נמנית על המחפשות. אבל גם לא לשאול אי אפשר, כי הימנעות מהשאלות תשאיר את כולנו בתחום הצר של "עזרת הנשים", של צפייה והקשבה וקבלת הדין ללא יכולת פעולה משל עצמנו.

הנה שוב שנה חדשה בפתח, הנה שוב התחלות חדשות, נתיבים חדשים, הזדמנויות. אנחנו רק צריכות את האומץ להתחיל לצעוד. לוותר על מטען מיותר: מוסכמות חברתיות, מבטים משתאים, איסורים מדומים. להניח רגל אחת יחפה על הקרקע. לעשות צעד. להתחיל ליצור את עצמנו לקראת עצמנו, לקראת א-להים.

שנה טובה!

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן