יואב שורק על מות בנו: "אנחנו לא עוברים למוד משפחה שכולה, לא מכבים את החיים"

שבע שנים לאחר הירצחו של בנו דביר ז"ל בפיגוע בגוש עציון, ד"ר יואב שורק פותח את הלב בראיון חשוף: מהקריסה הנפשית הפתאומית בלב ניו יורק, דרך הביקורת החריפה על תודעת הגלות והסתגרות החרדים במלחמה, ועד ההחלטה המשפחתית הנחושה להמשיך להרבות חיים

חדשות כיפה חדשות כיפה 22/07/26 11:31 ח באב התשפו

יואב שורק על מות בנו: "אנחנו לא עוברים למוד משפחה שכולה, לא מכבים את החיים"
יואב שורק, צילום: אולפן כיפה

"אנחנו לא עוברים למוד משפחה שקולה עכשיו, אנחנו לא מכבים את החיים" - הקביעה החד-משמעית הזו של ד"ר יואב שורק, חוקר, עורך ואיש רוח, עומדת במרכזו של מונולוג גלוי לב וכואב בפודקאסט "ניתוח לב פתוח" בהגשת אמילי עמרוסי. שבע שנים לאחר שבנו דביר ז"ל נרצח בפיגוע דקירה בדרך לישיבתו בגוש עציון, שורק משחזר את התובנה המיידית שחלק עם רעייתו רחל: "אנחנו לא נהיה המשפחה הזאת, השקולה, שעוסקת בהנצחה ובשכול ובפנים המיוסרות". הוא מבהיר כי לצד האבל העמוק, הבחירה המודעת של הבית הייתה שלא לשקוע: "יש לנו, ברוך השם, ילדים, אנחנו חיים, הילדים שלנו חיים, אנחנו רוצים להרבות חיים ולסמוך בחיים". רגע לפני היציאה ללוויה, אף אספה רעייתו את הילדים והבהירה להם כי הדגש יישאר על המשך חייהם והיותם חשובים, מבלי שהאסון יגדיר את זהותם מחדש.

לצפייה ביוטיוב:

הגילוי האישי על ההתמודדות עם האובדן מצטרף לחשיפה של רגעי השפל בחייו, עוד לפני האסון המשפחתי. כאשר עמרוסי שואלת אותו ללא הקדמות: "איך נראה רגע התחתית שלך?", שורק מחזיר את הגלגלים לאחור, אל התקופה שבה היה בן 42 במהלך פלושיפ בניו יורק. הוא מתאר כיצד יום אחד בלבד לאחר שאשתו וילדיו חזרו לארץ בתום החגים, והוא נותר בגפו בדירה מול הסנטרל פארק, תקפה אותו קריסה נפשית פתאומית: "קרסתי בלי שום הסבר. תחושות פיזיות מאוד קשות. והעיר הזאת, שעד אז הרגשתי בה מאוד בבית, פתאום נראתה לי מפחידה". שורק נכנס לתוך "תהום" של דיכאון וקושי תפקודי, אך בעזרת תמיכה מאחד ממובילי התוכנית הבין כי מדובר בתהליך הדורש אורך רוח. בסופו של דבר קיצר את שהותו, חזר לקרקע הבטוחה בישראל, ומתוך התהליך הזה נולד ספרו "הברית הישראלית".

להאזנה בספוטיפי:

מהחוויה הנפשית האישית עוברת השיחה אל מסלול הגות חייו של שורק, המגדיר את עצמו דווקא כאיש הלכה ושמרן המבקש לממש את חזון הציונות הדתית עד תומם. שורק טוען כבר מעל שלושה עשורים כי ההלכה המקובלת כיום ספוגה בתודעת גלות של חברת מיעוט, וקורא ליצירת קומה חדשה של תורה המתאימה לעם כריבון בארצו. מתוך השקפה זו הוא מותח ביקורת חריפה על החברה החרדית בימי המלחמה ומבהיר כי "אם היו כותבים את ספר התנ"ך על המלחמה האחרונה, החרדים בכלל לא היו מוזכרים בספר הזה", משום שמי שממלא כיום את תפקיד "היהודים" המקראיים היא ברית המשרתים - החילונים, המסורתיים והדתיים-לאומיים. בהמשך לכך הוא מבהיר כי החלטתו להתהלך ללא כיפה אינה נטישה של המצוות, אלא מחאה נגד הסממנים המגזריים המפרידים בין המחנות בחברה.

כאשר עמרוסי תוהה מולו על הזיכרון המתמשך ושואלת: "שבע שנים, זה משתנה? זה מקבל צורה שונה?", משיב שורק כי מדובר בתהליך המשתנה לכל מיני כיוונים, אך הוא מוצא נחמה במאמר חז"ל "החזרת פקדונך שלם", לאור נשמתו המיוחדת של דביר שחיה את ההווה. הוא משחזר את הלילה המורט עצבים שבו המתין בבית المדרש לצד ראש הישיבה ששמר בסוד את הבשורה המרה עד להודעה הרשמית, ואת הנסיעה הקשה לבשר לאמו ששכלה בעבר גם את אחיה ואת אביה. כיום, לצד עשייתו הרוחנית, שורק מתפרנס מהדרכת טיולים היסטוריים בבודפשט, בטרנסילבניה ובסיציליה במסגרת "שורק טורס", ומוביל בתנועת "תורה ישראלית לכתחילה" את החוברת והאפליקציה "לאכול כשר בחו"ל" במטרה להנגיש את ההלכה בשפה פשוטה וישראלית.