חז"ל כבר אמרו כי אינו "דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה ט ע"ב), והוא הדין לגבי כוונות התפילות ומשמעויותיהן שעל אודותיהן אפשר לקוות ש"בכל עת יהיו בעיניך כחדשים" (על פי ספרי, ואתחנן, לג, מהדורת פינקלשטין עמ' 59 ומקבילות).
אדם יכול להתפלל פעמים רבות תפילה כלשהי, ובאחת האמירות תנצנץ בקרבו לפתע פרשנות שלא חשב עליה עד אותה שעה.
כך בשבת חול המועד סוכות, באמירת הנוסח המקוצר של "לְכָה דוֹדִי" ראיתי לנגד עיניי בתוך המילה האחרונה בשורה "מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה" את המילה "סוכה". למחרת בשעת קריאת מגילת קהלת ראיתי לנגד עיניי במילה "אֲנַסְּכָה" בכתוב "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה..." (קהלת ב, א) רמיזה נוספת לסוכה.
לאחר החג עיינתי בפרשנויות לקטעים הללו. הפיוט "לְכָה דוֹדִי" שחובר בידי ר' שלמה אלקבץ הלוי ואשר העדות הראשונה שיש בידינו לגביו היא משנת של"ז (1577) (ראובן קימלמן, 'לכה דודי' וקבלת שבת: המשמעות המיסטית, ירושלים תשס"ג, עמ' 21, 23), מיוסד על תפיסות קבליות (עמ' 45). המילים "מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה" מתבארות בין היתר כמוסבות על ספירת המלכות שבהיותה הראשונה בסדר האצלת הספירות, היא נוסכה תחילה (שם, עמ' 53, הערה 117).
באשר למילות הכתוב בקהלת, הן מתבארות בהוראות אחדות, בין היתר במשמעות של ניסיון (קהלת רבה, ב, א, מהדורת הירשמן עמ' 122, וכן בפרשני מקרא שונים), ו"מסך יין לשתות" (רש"י לקהלת על אתר). כמו כן ב"עטרת ישועה" לאדמו"ר יהושע הורוויץ מדזיקוב מוסבות התיבות הללו על סוכות: "וזו 'אמרתי אני בלבי' רומז על סוכות שיש לנו מצות לולב סוד ל"ו ל"ב... 'לכה נא אנסכה בשמחה' שנקרא זמן שמחתנו ויש לנו ניסוך המים וזה 'אנסכה בשמחה' דייקא" (עטרת ישועה, על מועדים וחדשי השנה, חלק רביעי, קראקא תרצ"ו, לר"ה שנת תרס"ב שחל בשבת קודם קידוש, ח ע"ג-ע"ד).
גם בשמחה ברינה ובצהלה
לאחרונה, בליל שבת בראשית תש"ף, בעומדי לקראת סוף "לְכָה דוֹדִי", קודם אמירת המחרוזת האחרונה והפיכת הפנים, ראיתי לנגד עיניי בקטע "גַּם בְּשִֹמְחָה וּבְצָהֳלָה" רמיזה להוויית זמננו. בראש ובראשונה ראיתי בצורה בהירה וברורה בתוככי המילה "וּבְצָהֳלָה" את המילה "צה"ל".
המילה "בְּשִֹמְחָה" בשורה הנזכרת מורכבת בסיכול אותיות מהמילים "שבה מ"ח", או "השב מ"ח", מה שיכול לרמוז על שיבת ישראל לארצו ועל עצמאותנו המחודשת משנת 1948. בהקשר זה ראוי להצביע על זיקה נוספת להקמת מדינת ישראל ב"לְכָה דוֹדִי"; המילה "תִּשְׁתּוֹחֲחִי" כוללת בתוכה, שלא כסדר אותיותיה, את המילים "תש"ח חי", באופן ש"תש"ח" רומז לשנת הקמת מדינת ישראל ו"חי" ללידה מחדש של העם היהודי בארצו. משמעות ההיגד "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי" היא "מה תהיי כפופה ומה תבכי" (ראו סדור רנת ישראל, נוסח אשכנז, מהדורה חדשה, ירושלים תשע"ט, עמ' 233) ואילו ראיית המילה "תִּשְׁתּוֹחֲחִי", במשמעות "תש"ח חי" מהפכת את המובן, ומטעימה כי הקמת מדינת ישראל הייתה בגדר הרמת קומת העם ומימוש הייחול והתקווה של בקשה זו. עוד יש להזכיר כי המילה "צָהֳלָה" היא בסיכול אותיות "הצלה".
לשורה "גַּם בְּשִֹמְחָה וּבְצָהֳלָה" נודעים חילופי נוסח שונים (ראו משה חלמיש, הנהגות קבליות בשבת, ירושלים תשס"ו, עמ' 233–234), והגרסה בנוסחים אחדים היא "גַּם בְּרִנָּה בְּשִֹמְחָה וּבְצָהֳלָה". המילה "בְּרִנָּה" בכוחה לעורר הד למזמור "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן" (תהילים, מזמור קכו), שבו נאמר "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (שם, ב).
כמו כן המילה הראשונה בשורה "גַּם בְּשִֹמְחָה וּבְצָהֳלָה" יכולה לרמוז למ"ג אסירי ההגנה שנעצרו בידי הבריטים בשנת ת"ש (1939), הנודעים בתור "המ"ג".
בהקשר לדברינו ראוי להזכיר כי הבית הראשון, השני והתשיעי של "לְכָה דוֹדִי", נושאם הוא השבת, וששת הבתים האחרים עניינם בניין ירושלים החרבה (קימלמן, שם, עמ' 46). לפי ספרות חז"ל כנסת ישראל היא בן הזוג של השבת (בראשית רבה, יא, ח, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 95–96) ולפיכך גם אם בית כלשהו מתייחס לנושא השבת, אפשר להסב את מילותיו על עם ישראל.
ימין ושמאל תפרוצי
נמשיך עתה לאזכר התייחסויות נוספות ב"לְכָה דוֹדִי" למאורעות הקשורים לאתחלתא דגאולה. מזה זמן בארתי לעצמי את השורות "בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ", כמתייחסות לעליות לארץ במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, זמן שרבים מהעולים לארץ ולירושלים ניזונו והתפרנסו מכספי החלוקה, ואילו בשלב שני נבנתה העיר על תִּלָּהּ והיא התרחבה מעבר לחומות.
והנה, את השורה "יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי" אפשר לבאר כמתייחסת ליציאה מהחומות, כאשר העוסקים במלאכה והמעורבים בכך נקראו "פורצי החומות". ההתרחבות מעבר לחומות העיר העתיקה הייתה בכמה כיוונים, ומעניין לציין כי אחת השכונות החדשות שהוקמה נקראה "ימין משה" על שם משה מונטיפיורי.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי יוסף ריבלין (תקצ"ז-תרנ"ו; 1837–1896), אחד האישים הבולטים במפעל היציאה מהחומות ושותף בהקמת שורה של שכונות חדשות, חיבר באמצע המאה התשע עשרה פזמונים בנושא אתחלתא דגאולה (ראו יוסף ריבלין, פזמוני ר' יושעה ריבלין: ברית אבות בסערת אליהו, ירושלים תשס"ד), ושילב באחדים מהם מוטיבים מתוך "לְכָה דוֹדִי". בפזמון "פרזות תשב ירושלים הבנויה", שבו מבטא המחבר את השאיפה להרחבת תחום הישיבה בירושלים וקורא לעשות כן, הוא עושה שימוש ברמיזה לשורה "רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא" בכותבו: "רב לן שבת בחצרות בני נכר", בין היתר מחמת שהיו מאמירים את שכר הדירה ובשל המחלות שתקפו את דרי העיר העתיקה. המילים "רב לן" אף רומזות לשם המחבר (שם, עמ' 47–53). כמו כן בפזמון "חזון ציון" (שם, עמ' 54–78) המתאר בין היתר את תהליך עלייתו לארץ משקלאב והתיישבותו בירושלים, הוא כותב: "קודמיה 'עניי עמי' כשירת הלוי, / 'בך יחסו' ונבנתה עיר על תלה" (שם, עמ' 78. ועיינו שם, עמ' 242). המילים "כשירת הלוי" רומזות למחבר "לְכָה דוֹדִי". מעט קודם קטע זה הוא כותב מפורשות כי "'עתידה ירושלם להתפשט' (ראו שיר השירים רבה, ז, ד, ג, דפוס ווילנא לז ע"א), בימינו".
בהקשר לפרשנות שבה נקטנו בנוגע ל"יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי", ראוי אף לאזכר שני ביאורים למילים הללו. ר' יעקב קאפל, מראשוני מפרשי "לְכָה דוֹדִי" מקשר בסידורו "קול יעקב" בין שורה זו לבין הכתוב "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ" (ישעיהו נח, יד) (קימלמן, שם, עמ' 120–121). כמו כן ב"ילקוט מעם לועז" להפטרת "רני עקרה", בחומר שנתחבר בזמננו על ידי ר' שמואל קרויזר ברוח חיבורו של ר' יעקב כולי, מתבארות המילים הנדונות מתוך "לְכָה דוֹדִי" באופן הבא: "'כי ימין ושמאל תפרוצי' (ישעיהו נד, ג) תתרבי לצד ימין ולצד שמאל, כהבטחת הקב"ה ליעקב אבינו 'ופרצת ימה וצפונה ותימנה ונגבה' (עיינו בראשית כח, יד). 'וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' (ישעיהו נד, ג). יישבו ערים שוממות בין בארץ ובין בחוץ לארץ. ועל פסוק זה יסד המשורר ר"ש אלקביץ את הבית בשיר לכה דודי 'ימין ושמאל תפרוצי...' היינו שמלך פורץ לו גדר... בכל הצדדים" [ילקוט מעם לועז, מגילת איכה, ובסופו פירוש לשבע הפטרות דנחמתא, ירושלים תשמ"א, עמ' שב, מובא אצל קימלמן, עמ' 121, הערה 189 (בשינויי נוסח אחדים בהשוואה למקור)].
בעל עניין להזכיר עוד בהקשר לנושא שאנו דנים בו כי פרופ' חלמיש (שם, עמ' 234–236) מציין לתופעה שקהילות שונות, בין היתר בירושלים במאה התשע עשרה, לא אמרו את הבית "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי", ויש שלא אמרו את הבתים "לֹא תֵּבֹשִׁי" ו"וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ".
לכו ונלכה
הרמזה נוספת אפשר לראות במילים "לְכוּ וְנֵלְכָה", המזכירות והמעוררות הד לתנועת בִּיל"וּ, ששמה הוא ראשי תיבות של ארבעת המילים הראשונות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ישעיהו ב, ה). כידוע אישים וחוגים דתיים שונים ביקרו את העובדה ששתי המילים האחרונות הושמטו, ויש שעשו שימוש בצורות "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה ב"ה", או "ביל"ו ב"ה" (ראו בין היתר שולמית לסקוב, הביל"ויים, מהדורה שנייה, ירושלים תשמ"א, עמ' 242, 351).
המילים "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי" יכולות להתייחס לקימת העם לאחר השואה בבחינת "פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר", או "עָפָר". המילים "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא", מתייחסות לעיר ירושלים, ויכולות להיות מוסבות על עם ישראל, וקיים מקום לפרש מילים אלה בהוראה של תקומה לאחר השואה.
השורה "לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה" נתונה לפרשנויות שונות, ויכולה לדידי אף לרמוז לשואה. כך המילה "לְשֵׁם" יכולה לעורר הד לשמות הארגונים "שם עולם" ו"יד ושם" המנציחים את השואה. המילה "וּלְתִפְאֶרֶת" כוללת בתוכה את המילה "פְּאֵר" וניתן לראות בה רמיזה למושג "פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר" (ישעיהו סא, ג). ושמא המילה "וְזָכוֹר" בשורה הראשונה של בית זה אף מרמזת, אמנם בצורה רחוקה מעט, על זיכרון השואה, על החובה לזכור ולא לשכוח.
אפשר להוסיף כי ניתן לראות בתיבות "בֵּית הַלַּחְמִי, קָרְבָה", אמנם בצורה רחוקה במקצת, מילים השייכות ללחימה ולקרב, והן יכולות להתייחס למלחמת התקומה של ישראל. כמו כן שורש המילים "יַחְמֹל" ו"חֶמְלָה" בשורה "וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה" הוא בסיכול אותיות "לחמ", לשון לחימה.
יצוין עוד כי כי אחדים מבתי "לְכָה דוֹדִי" נאמרים במסגרת סדר תפילת יום העצמאות. במהדורות החדשות של "סדור רנת ישראל" הן בנוסח ספרד שיצא לאור בדפוס בירושלים בשנת תשע"ז, והן בנוסח אשכנז שהתפרסם שם בשנת תשע"ט, מובאים ששת הבתים שעניינם ירושלים (נוסח ספרד, עמ' 571–572; נוסח אשכנז, עמ' 555–556), ואילו במהדורות הקודמות, הופיעו שלושה בתים: "הִתְעוֹרְרִי", "לֹא תֵּבֹשִׁי" ו"יָמִין וּשְׂמֹאל" (ראו בין היתר סדור רנת ישראל, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' 439). ביום העצמאות אין אומרים את הפזמון "לְכָה דוֹדִי", אלא לאחר כל אחד מהבתים אומרים את הפסוק "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים קיח, כד). חלקו השני של כתוב זה הוא המקור למילים "וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה" בסוף הבית "יָמִין וּשְׂמֹאל", הנאמר כבית האחרון ביום העצמאות.
כפי שהראנו, הרמזות שונות ב"לְכָה דוֹדִי" מצביעות על מאורעות הקשורים באתחלתא דגאולה. חלק מהן מובהקות ולעומת זאת אחדות מהזיקות הן יותר על דרך הדרש. אולם מכלול ההרמזות מצביע על כך שהפיוט הנדון, שנתחבר בידי אחד מגדולי המקובלים, ושאליו נקשרו תלי תלים של פרשנויות, אף טומן בחובו מעין צופן של התרחשויות הנוגעות למאורעות תקופתנו. לא מן הנמנע כי עתידות להתגלות רמיזות נוספות ותימוכין נוספים לגישה שהועלתה כאן, שמא בין היתר באמצעות שימוש בשיטות של דילוגי אותיות וצירופי אותיות וכיוצא באלו.