חשיבה קונספירטיבית
טענות מעין אלה, מקורן בצורת החשיבה המרקסיסטית, הרואה את תולדות האנושות כסדרת מאבקי כוח בין מדכאים למדוכאים, כאשר כל יצירה אנושית נועדה בסופו של דבר לחזק את כוחה של קבוצה מסוימת ולאפשר לה לדכא אחרים. גישה זו הועצמה על ידי זרמים פוסטמודרניים שונים, שראו לא רק בדת "מנגנון שליטה" אלא גם במדינה, בלאום, במשפחה, באומנות ולמעשה בכל דבר. יצירות תמימות כמו ספרי ילדים נועדו לשיטתם "להסליל" בנים ובנות, מוסד הנישואין נועד כדי לחזק את הפטריארכיה ולדכא את הנשים, וכן הלאה.
כמו בכל גישה, גם בזו יש משהו מן האמת. אין להכחיש שהרצון לשלוט קיים ומוביל לעתים למעשים שמטרתם להגשים אותו. הבעיה היא בכך שהיא רואה ברצון זה את חזות הכל, כאילו לא קיימים גם מניעים טהורים יותר, אמונה כנה, ערכים ולאידיאלים שונים, אהבה ולשאיפה להיטיב, אלא רק מניפולציות ערמומיות. דומה הדבר לפרנואיד החושד בכל האנשים שסביבו שהם מעוניינים להוציא ממנו את כספו, ומפרש את כל התנהגותם בהתאם: הוא מגלה כלפי חיבה? - כי הוא רוצה שאתן לו כסף! הוא מגלה כלפי עוינות? - כי הוא רוצה לשדוד אותי! וכיוצא בזה. יתכן שבמקרים מסוימים הוא צודק - אחרי הכל, הרצון לכסף הוא מניע חזק ונפוץ באנושות. אבל בחינה בלתי משוחדת של טבע האדם תגלה שלא כולו אינטרסים ומניפולציות, ויש בו גם הרבה כנות וטוב ואמונה אמיתית.
אין להכחיש שהיו לאורך ההיסטוריה מקרים בהם אנשי דת ניצלו את מעמדם כדי לשלוט על הקהילה ולקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם. אבל האם ניתן להכליל ולומר שזה מה שעומד מאחורי עצם יצירתן של הדתות כולן? הרי זה כמו לומר שכל הגברים מתחתנים אך ורק כדי לנצל את הנשים, ואין בהם אף אחד שפועל מתוך אהבת אמת ורצון לזוגיות עמוקה. אנחנו יודעים שזה לא נכון. הטענה לפיה "הכל מאבקי כוח", יותר משהיא מלמדת על המציאות, מלמדת על מי שמשמיע אותה...
נכון, לא חסרים אנשי דת מושחתים ומניפולטיביים למיניהם. אבל לעומת זאת, יש רבים מאד כאלה שמהווים סמל ומופת למידות טובות, לענווה, להסתפקות במועט, לבריחה מהשררה ומהשלטון, לאהבת הזולת, ולאמונה טהורה באל עד כדי נכונות למסירות נפש ולמחירים אישיים כבדים בעבורה. אז למה להניח שבעבר נוצרו הדתות רק מתוך אותו רצון אנוכי?
גם לחילוניות יש אינטרסים
לא רק שהמציאות מפריכה את ההאשמה הזו כלפי הדת, אלא שהאשמה זו, בשל היותה כה כוללנית ומקיפה, יכולה לחול באותה מידה כלפי החילוניות והמתנגדים לדת. הרי באותה מידה ניתן לטעון, שהחילוניות צמחה משום שכמה מנהיגים פוליטיים, פילוסופים ואנשי אקדמיה רצו לשלוט על הציבור, ולכן תקפו את הדתות כדי להעביר את ההמון לשליטתם-הם. במסווה של שחרור, הטיפו הללו את ערכיהם שלהם להמון, שטפו את מוחם והבטיחו להם חיים של מתירנות בתור גמול. גם ערכים אחרים, כמו שוויון וחירות, יכולים להתפרש כביטוי לאינטרסים של מישהו - במקרה זה, של השכבות החלשות שרוצות להפוך את הסדרים ולדכא את אלה שדיכאו אותן. תופעות נרחבות שקיימות היום מהצד הפרוגרסיבי, שכוללות סתימת פיות, רדיפות ותוקפנות מסוגים שונים כלפי כל מי שלא מיישר איתן קו, עשויות בהחלט לחזק טענות אלה. אם אפשר בהינף אצבע להאשים את כל ראשי הדתות ברצון למשול, אפשר באותה מידה להאשים את כל מובילי החילוניות ברצון להפקרות; ואם האחרונים מכחישים טענה זו, הרי כך מכחישים אותה גם הראשונים. כאשר נותנים דרור לחשדנות, ומחפשים קונספירציות בכל מקום, אף אחד לא יוצא נקי, לא רק הדתות אלא גם החילוניות.
היהדות מגבילה את השררה
מלבד כל זאת, ראוי לציין שהיהדות עצמה בנויה בצורה כזו שמגבילה את כוחם של כל בעלי השררה, ואינה מאפשרת לאף אחד מהם שלטון מוחלט. המלך מחויב שלא להרבות לו כסף, נשים וסוסים. לכוהנים אין אדמות משלהם, והם תלויים לפרנסתם במתנות שנותנים להם הציבור. העשירים מחויבים לשמוט חובות בשמיטה ולהחזיר קרקעות קנויות ביובל. הנביאים הם נטולי כוח פוליטי, ובמקרים רבים נרדפו ויוסרו קשות בשל נבואותיהם. אילו נוצרה היהדות בידי אחד מגורמים אלה, מתוך כוונה להשתלט על העם - מדוע הגבילו אותם אנשים את עצמם וקבעו גבולות לכוחם, במקום לקחת לעצמם שררה בלתי מוגבלת?
גם בתקופת בית שני ואחריו, אנו רואים שהחכמים והסנהדרין לא היוו אליטה השומרת את כל הסמכות לעצמה, אלא להפך, עודדו את כל הציבור ללמוד תורה כמה שיותר ולהפוך לתלמידי חכמים בעצמם. כל מי שרצה בכך, יכול היה לגדול בתורה ולפסוק הלכה, וגם לחלוק בסברותיו על האחרים. מדוע שקבוצה שרוצה לשלוט תעודד תופעה כזו? הרי היינו מצפים שהחכמים ישמרו את התורה לעצמם בלבד. במקום זאת, הם הציגו את התורה לרבים וקראו לכולם לקחת חלק בלימודה ובפסיקת ההלכה. זו אינה התנהגות של תאבי שררה, אלא של אנשים שמעוניינים ברצינות לקדם את מצבו הרוחני של העם כולו. נכון שחכמים לקחו לעצמם סמכויות וכבוד, כפי שמתבקש מכל מנהיג ציבורי - אבל כשם שלא כל מנהיג ציבורי פועל רק בשם תאוות שררה, כך אין סיבה לחשוד שזה מה שהניע את החכמים. עצם העובדה שכל יהודי יכול ואף נדרש ללמוד תורה ולהגיע למעמד של חכם, מראה על היסוד הדמוקרטי שבהנהגתם של החכמים, השונה מזה של אליטות המשמרות את הכוח לעצמן, לקרוביהן או למקורבים להן.
המאמר מתוך אתר "לדעת להאמין"