לפני עשרים שנה, רב כלשהו העיר לתלמידה באולפנה שלו על אורך החצאית. זה קרה יותר מדי פעמים, ביותר מדי מוסדות דתיים, ופצע את הנפש של יותר מדי בנות, עד שהתחלנו להבין שמשהו פה לא בסדר. ומאז, אנחנו הדתיים, בפוסט טראומה. לא מוכנים יותר שגברים ידברו על לבוש של נשים. לא מוכנים יותר לדבר בשפת הסרגלים למדידת אורך השרוולים, ולפעמים לא מסוגלים אפילו לשמוע את המילה "צניעות". המילה "צניעות" הפכה לכזו שצריך להתנצל עליה, לומר אותה עם ריחוק רגשי ועם אלף מרכאות שמעידות על המודעות העצמית שלנו לכך שזה בעצם "חשוך" לעסוק בנושא הזה. הדגשנו בפני כל מי שרצה לשמוע, שסרגלי מדידה הם שטויות, ושצניעות זה הרבה יותר עמוק מזה, זה בכלל עניין פנימי.
פסיקה הלכתית קשובה | על הספר 'אבוא ביתך' של הרבנים סתיו
גם כותבת השורות הללו נמנתה בעברה על הקבוצה שסלדה מהעיסוק בהלכות צניעות. עד שלפני שנתיים, בהשגחה פרטית, הזדמנתי לנסיעה עם הרב אברהם סתיו. הרב אברהם ידע שאני עוסקת בחינוך לצניעות, ולכן שאל אותי האם אני נוגעת בנושא גם מהזווית ההלכתית.
התגובה המוכנה מראש שלי לא אחרה להגיע: "צניעות זה לא עניין הלכתי, זה עניין רוחני. אני ממש נגד סרגלים, הם עושים רק נזק. ובכלל, אין דבר כזה הלכות צניעות. למעט כמה הנחיות בסיסיות, חז"ל כמעט לא כתבו שום הלכה מפורטת בעניין."
הרב אברהם הקשיב לדבריי בעניין. הוא ציין שהוא חולק עליי, ובדיוק כותב ספר בנושא יחד עם אביו, הרב דוד סתיו. הנסיעה הזו הייתה נקודת מפנה עצומה עבורי, משום שבעקבותיה זכיתי לקבל את טיוטת הספר. כעבור שנתיים וקורונה, הספר יצא סופסוף לאור, ועכשיו כבר אפשר לומר שמדובר בספר חובה בכל בית בישראל. זה לא רק ספר ל"דוסים", אנשי חינוך או חובבי הז'אנר. זה ספר שגם אם לעולם לא תפתחו אותו (שזה כמובן חבל), הוא עדיין צריך להיות על המדף שלכם בבית, ובשורות הבאות אנסה להסביר למה.
"אבוא ביתך: צניעות וקרבה בין גברים לנשים", הוא ספר הלכה שמוקדש כולו ליחס ההלכתי למיניות במרחב הלא-זוגי: קרבה בין המינים, ייחוד, שמירת נגיעה, צניעות בלבוש, כיסוי ראש, שמירת העיניים, פגיעה מינית, צפייה בסרטים עם סצנות לא צנועות, ועוד. במילים אחרות - הוא מציג גבולות ברורים, ואף כאלו שניתן למדוד בסרגל, והוא עושה זאת באופן המפוכח, הרלוונטי והאינטליגנטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
אחרי טראומה של 20 שנה, המגבלות ההלכתיות על המיניות הפכו להיות נושא מאוס שהרבה מאוד אנשים דתיים מעדיפים לנקוט לגביו את עמדת הנמנע. פשוט הפסקנו לדבר הלכה בנושא הזה. וכשמפסיקים לדבר, נוצר וואקום. וכשנוצר וואקום, הוא מתמלא על ידי מה שזמין ונמצא שם תמיד. וכך קיבלנו אינספור רשימות וכתבות ושו"ת סמס ומאמרים, שנכתבים על ידי רבנים מסוג מסוים, כאלו שלא חוששים שיצמידו להם את הכותרת "חשוכים", לא מתנצלים על כך שלמרות שהם לא אישה, הם אומרים לנשים מה אסור ומה מותר, ולא מתרגשים מהטענה שהעיסוק בצניעות הוא בעצמו לא צנוע.
הילדים שלנו לא קיבלו מאיתנו תשובה לשאלה מה ההלכה אומרת על הלבוש שלהם, ונאלצו לקבל אותה דרך אותו צינור שמעביר להם מסרים מבלבלים על המיניות שלהם: המדיה. וכך הם פגשו לא פעם ולא פעמיים, טקסטים הלכתיים שרובם המכריע מציגים קוד לבוש שאין לו שום קשר לאורח החיים ותפיסת העולם של 80 אחוז מהחברה הדתית לאומית.
אבל כל זה שייך לעבר. בזכות הספר "אבוא ביתך", שנת 2020 תיזכר לא רק בתור שנת הקורונה, אלא גם בתור השנה שבה חזרנו לדבר הלכות מיניות, בראש מורם, ובשפה חדשה שחיכינו לה כל כך. מדוע שפה חדשה? הרי שפת ההלכה היא עתיקה! ובכן, שימו לב לתופעה לשונית מעניינת, שחוזרת בספר בכמה מקומות. למשל, זוהי פסקת הפתיחה של הפרק ששמו "קול אישה בימינו":
"בין אורח החיים הדתי לבין התרבות המודרנית יש חיכוכים לא מעטים, ונורמות הצניעות המקובלות בתחום התרבות והבידור שונות מאוד מהנורמות שמתווה ההלכה. את החיכוכים הללו אפשר לחלק לשני סוגי הקשרים: א. הקשרים שלגביהם ישנה תחושה ברורה שהתרבות המערבית הרחיקה לכת עד שגם מי שאינו שומר הלכה יודה שיש בה טעם לפגם. ב. הקשרים שבהם הנורמה התרבותית הולמת את התחושה האנושית הפשוטה, והדרישות ההלכתיות הן הנדמות זרות ומשונות. בעייני רבים, שירת נשים משתייכת לסוג השני". (אבוא ביתך חלק ב', עמ' 323).
שמתם לב לביטוי "בעייני רבים"? במילים הללו ספר ההלכה הזה מתמקם מבחינה סוציולוגית, ואומר לי מי הם ה"רבים" שלהם הוא מאזין ואליהם הוא פונה. הקול הזה, שמוצא באיסור שירת נשים דבר "זר ומשונה" לימינו, אכן שייך לרבים, אך מתוך וואקום השתיקה ההלכתית שיצרנו, לא זכינו לייצוג שלו בכתיבה של הפוסקים עצמם. הפער העצום הזה, בין העולם התרבותי, האידיאולוגי והמוסרי שבו רובנו ממוקמים, לבין הפסיקה ההלכתית בנושא הצניעות שנדמית לנו כמעט מנותקת מהמציאות שלנו, הפער הזה שהולך ומתמתח על פני עשרות שנים, סופסוף נסגר.
אבל הוא לא נסגר על ידי זריקת סרגלי המדידה והגבולות המדויקות, אל פח חוסר הרלוונטיות. לא תמצאו בספר ניסיון "לשחרר" את היהודי מהמגבלות שמוטלות עליו בתחום המיניות. הפער הזה נסגר בדרך אחרת: סופסוף הקוטב של האינטואיציה האנושית הפשוטה, פוגש את הדיון ההלכתי, מחלחל אליו, ומקבל מענה.
מי שיקראו את הספר יקבלו שיח הלכתי חדש וקריטי, בנושא שאי אפשר להזניח. אז למה אני חושבת שהספר הזה הוא ספר חובה בכל בית, אפילו אם לא תפתחו אותו בכלל?
משום שהספר הזה, בבית שלנו, על מדף הספרים שלנו, הוא הצהרה. אצל אנשים דתיים רבים, יש לפחות ספר הלכה אחד בבית. אם אין לנו את כל הטור, משנה תורה או משנה ברורה, לפחות נשים על המדף "שמירת שבת כהלכתה" או "קיצור שולחן ערוך". בבחירה הזו, למקם ספר הלכה במרחב הביתי שלנו, אנחנו בעצם מצהירים שאנחנו מאמינים במגבלות. מאמינים באסור ומותר, מאמינים ב"משטור" של חיי היומיום שלנו על ידי תורה ומצוות.
בעולם המערבי שאנו חיים בו, שבו שורר משטור עקבי של מיניות, משטור סמוי שמחייב את החברים החילונים שלנו לאבד את בתוליהם כבר בתיכון, משטור סמוי שמחייב את המבט שלנו להינעץ בשלטי חוצות שממוקמים כך שאם נבחר בשמירת העיניים נעמוד בסכנה לתאונת דרכים, משטור סמוי שקובע שצנזורה על פורנוגרפיה היא פגיעה בחופש הביטוי, ולכן הנוער שלנו (וגם אנחנו) מתמודדים עם גיהינום שלא ידענו כמותו, בעולם כזה, אנחנו יכולים, וצריכים, להצהיר באיזה "משטור" אנחנו בוחרים. הלכות שמירת שבת זה חשוב מאוד, הלכות נטילת ידיים בבוקר זה הכרחי ביותר. אבל הלכות מיניות זו הזהות שלנו. זה הבסיס של הבית שלנו. אפילו יותר משמירת שבת כהלכתה.
כשאנחנו ממקמים את הספר הזה על המדף בבית שלנו, אנחנו בעצם אומרים לילדים שלנו שהפסקנו לשתוק בנושא. שההלכה שומעת אותנו, רואה אותנו, מקשיבה לנו, ויש לה מה לומר לנו על מיניות במרחב. הספר הזה מביט אליהם מהמדף, ואפילו בלי שיפתחו אותו, הם יודעים כעת שהרשימות הללו, שהם מוצאים מדי פעם בעלון שבת כזה או אחר, הן לא הפנים היחידות של ההלכה.
תודה לכם, הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו, שהענקתם לי את היכולת למקם על המדף שלי ספר הלכות מיניות, שמדבר את הזהות שלי.
אוריה מבורך מלמדת תורה במסגרות שונות, יועצת הלכה מטעם מדרשת לינדנבאום, ומחברת הספר "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שיצא השנה בהוצאת קורן-מגיד