היום, מציין בית ישראל את צום שבעה עשר בתמוז ובו תיפתח תקופת האבל הלאומי על חרבן הבית השני ואלפיים שנות גלות וסבל שבאו בעקבותיו. מעל גלי האתר, באתרי האינטרנט ובכלי התקשורת ישמיעו רבנים מילים נלהבות על הצורך ללמוד את לקחי החרבן, שנגרם בגלל שנאת חינם.
יהיו כאלה שידרשו ויפרשנו בלי סוף את סיפור קמצא ובר קמצא. אחרים, יתמקדו במלחמת האחים ששררה בירושלים בעת המצור הרומאי, כשטבחו יהודים אלה באלה, ושרפו אלה לאלה את אסמי המזון שהיו אמורים לשמש תריס בפני הרעב הקטלני שגרם המצור. אולם, אם רבנים-דרשנים אלה היו לוקחים פסק זמן ללמוד היסטוריה רבנית, היו תורמים הרבה יותר לבריאותם הרוחנית, ולנשמתו של הציבור. כפי שהתלונן בזמנו, הרב צבי הירש חיות, הקולר תלוי ברבני הזמן שאינם יודעים את קורות עמנו מאז.
בין היתר, היה כדאי שילמדו את הפרשיות הבאות והלקח שלהן:
1) פולמוס הרמב"ם (1233 לסה"נ)- סביב שאלת לימוד כתבי הרמב"ם (הליב"ה דאז), נחלקו ונלחמו רבנים מצרפת ועד ספרד, מפרובנס ועד מצרים. נידו זה את זה. החרימו אלה את אלה. תקפו אלה את אלה, גם מילולית וגם פיזית. התוצאה: את כתבי הרמב"ם מסרו לאינקוויזיציה במונפלייר ואלה נשרפו בכיכר העיר. מעשה זה סיפק לכנסייה תקדים לשריפת כ"ד עגלות עמוסות בכתבי יד של התלמוד בפריז כעבור עשר שנים.
2) פולמוס הסמיכה (1394-1385)- אחרי סדרה של גירושים, הצליחו יהודי צרפת לחזור וקצת להשתקם. כשנפטר רבה הראשי של צרפת, הרב מתתיהו טרייבש, בנו הרב יוחנן ירש אותו. מיד קרא עליו תיגר, תלמיד הרב מתתיהו בשפ הרב ישעיהו בן אבא מאירי. טענתו הייתה שאין לרב יוחנן סמיכת חכמים שלאחרונה הונהגה. לא קריטריונים ענייניים אמורים לקבוע אם אחד ראוי לתפקיד, אלא קריטריונים מוסדיים. מלחמת הרבנים פשטה לגרמניה, אוסטריה וספרד. התוצאה היתה החלשת הקהילה בצרפת, שלא חזרה לעצמה עד שגורשו היהודים סופית מצרפת בשנת 1394.
3) המאה ה-טו: רבנים ברחבי גרמניה, אוסטריה ואיטלה נחלקו ונלחמו אלה באלה. הטילו בחפשיות חרם, נידוי ושמתא (עד שהשלטונות התערבו והגבילו את כוח החרם, הנשק החשוב ביותר לחוסן הקהילות היהודיות בגולה). הדברים היו לפעמים קשים ביותר. ב1454, בעיר רגנסבורג, התמנה הרב ישראל מברונא לרב העיר. רבנים אחרים סירבו להכיר במינויו. נאמניהם פרצו לבית הכנסת וחיללו את מקום מושבו של מהר"י ברונא ע"י חריתת סימן צלב בגב כיסאו וצביעת המילה 'מין' על מקום תפילתו.
באיטליה, כמה שנים מאוחר יותר, בעיר מנטובה המהוללה שבאיטליה, פרצה מחלוקת כל כך קשה בין שני גדולי הדור, הרב יוסף קולון (מהרי"ק) והרב יהודה מיסיר ליאון עד שהדוכס נאלץ לגרש את שניהם מהעיר, ובכך השאיר את הקהילה כצאן בלי רועה.
4) מחלוקת עמדין-אייבשיץ- משנת 1751 והלאה סער העולם היהודי בין מערב אירופה למזרחה בעקבות האשמות השבתאות שהטיח הרב יעקב עמדין ברב יונתן אייבשיץ. רבני אירופה נתפלגו והתפלמסו בחריפות ובאלימות כמעט חסרת תקדים. המחלוקת הצליחה להחלל את כבוד התורה, להחליש את מה שנותר ממעמד הרבנות, השניא את הרבנות על חלקים גדולים של הציבור והכשיר את הקרקע לבריחה המאסיבית מהדת שאפיינה את תקופת האמנציפציה שעמדה אז בפתח.
5) פולמוס ההיכל בהמבורג (1819)- קבוצת יהודים בעלי נטיות רפורמיות פתחו בית כנסת שסטתה מהמקובל (ובמידה מאד מסויימת) מההלכה. תגובת הרבנים בהמבורג הייתה לאסור ולנדות, ולפנות לשלטונות העיר בדנמרק לאסור את הפעלת בית הכנסת. בעולם שכבר לא סר למשמעתם ולמשמעת הקהילה, נזקקו לכלים השנים שהוכחו כחסרי משמעות. בנוסף, לרבנים לא היו הכלים התרבותיים לבוא בדברים עם המחדשים. יתכן, שעם כמה מהם זה לא היה עוזר. אולם, על פי התוצאות, יהודים רבים שהין נשארים בתוך המחנה התייאשו מאטימות הרבנים והצטרפו בהמוניהם לרפורמים.
5) מזרח אירופה (1930-1939): לפני כעשרים שנה, נערך מחקר בנושא העיתונות היהודית בפולין ובהונגריה בעשור שקדם לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בכותרות, באותיות של קידוש לבנה, הושמצו בצורה קשה ביותר רבנים ואדמו"רים (מהצדדים הלא נכונים). רק באותיות קטנות, בידיעות כאילו זניחות, הוזכרו עליית הנאצים לשלטון, ליל הבדולח, קשיי ההגירה וכדומה. חוסר הפרספקטיבה מדבר בעד עצמו.
לאור חילול השם, חילול כבוד התורה, ביזויים של תלמידי חכמים והשנאת התורה על הציבור הרחב (דתי ולא-דתי כאחד) בתקופה האחרונה באמתלא של אכפתיות אני מציע שרבני ישראל יפסיקו את דרשותיהם המתחסדות בנושא קמצא ובר-קמצא, ילמדו ממעשי קודמיהם, יסתכלו במראה ויקשטו בעצמם.
הכותב הינו ראש המכון לחקר ההלכה הבתר-תלמודית באוניברסיטת בר אילן