האוכל כידוע הוא מרכיב לא מבוטל בכל אירוע יהודי. בכל שבת, חג, בר מצווה, חתונה אנחנו - 'פותחים שולחן'. המושג 'סעודת מצוה' הוא סטארט-אפ יהודי שתפס חזק. במבט ראשון נדמה שאכילה, על החומרנות המתלווה אליה, היא מנוגדת לכל הקדושה שאותם אירועים אמורים לבטא. אחד מהאירועים הסובבים סביב האוכל הוא חג טו' בשבט שציינו השבוע. על אף שעיקר משמעות תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות הינו הלכתי (משנה ראש השנה א, א), הרי סביב טו' בשבט התגבש צביון חגיגי במהלך הדורות: בטו' בשבט אין אומרים תחנון (או"ח קלא, ו), לובשים בו בגדי חג (ליקוטי מהרי"ח ג, קטו ב) ונוהגים בו מנהגים שונים אשר המרכזי בהם הינו אכילת פירות אילן (מג"א קלא, ס"ק טז).
המפגש הראשוני שלנו בתורה עם אכילה בכלל, ואכילה פירות (ששימשו בעולם העתיק כ'ממתק האולטימטיבי') בפרט - איננו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (בראשית ג, ו). מהו, אם כן, מקומה של אכילה בכלל ומנהג אכילת פירות בטו' בשבט בפרט?
על מנת לרדת לעומקם של הדברים יש להתבונן במושג 'אכילה': בניגוד לצרכים אחרים, אשר האדם לעיתים נזקק להם אך אינו מתאווה להם, כדוגמת הגנה מקור או הצורך בהתניידות - מתייחדת האכילה בכך שמלווה אליה תחושת תאווה. כלומר, האדם מקבל סיפוק נפשי תוך כדי אכילה, דבר המלמדנו כי שורש תאוות האכילה הינו במישור הרוחני. הגמרא בברכות (י, א וראה עין איה שם) כדוגמא, מאירה את עינינו בעובדה כי בניגוד ליונקים בעולם החי המקבלים את מזונם מאיברים תחתוניים, ללא מפגש אינטימי עם מיניקתם - סיבבה ההשגחה האלוהית כי המפגש הראשוני של התינוק האנושי עם האכילה יהיה בליווי מובנה של חום ואהבה פנים אל פנים עם אימו - עדות למימד הפנימי העומד ביסוד התהליך. האכילה אינה רק צורך גופני-טכני, יש באכילה גם מרכיב הנותן לנו רגיעה נפשית, נוחם ותחושה ביתית.
כאשר מנתקים את תאוות האכילה משורשה ומותירים אותה לצד הגופני לבדו, מופיע החיסרון - "בֶּטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה), אולם כאשר נעשית האכילה בברכה ובכוונה הראויה הרי - "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ" (שם) ו"יוסיף קרבה אל האלוה" כדברי רבי יהודה הלוי (כוזרי ג, יא). לזיקה שבין מעשה האכילה למישור הנפשי שבה ישנם ביטויים נוספים: ביום השבת, אשר בו - דווקא עקב התגדלות הצדדים הנשמתיים גדלים אף הצרכים הגופניים - אנו מצווים להרבות ב'בשר ודגים' (שבת קיח, ב); בדימויים הנבואיים הרבים מעולם האכילה להמשׂגת עונג רוחני, כדוגמת "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהילים יט,יא); - ואף בהבנה הפסיכולוגית כיום, המבחינה בקשר הקיים בין סוגי מאכלים שונים למצבים נפשיים.
כל זאת מביא אותנו למנהג אכילת הפירות בטו' בשבט: בטו' בשבט מתנוצצת הקדושה שבאכילה, טעם אכילת פרותיה של ארץ ישראל - "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד'" (תהילים לד, ט). בייחוד בפירות - שהם תוצר תהליך היניקה מלשדו הפנימי של העץ - מופיעים ביתר שאת מזונותיה הנפשיים של ארץ ישראל, כדבריו היסודיים של הב"ח (טור או"ח רח, ח):"קדושת הארץ הנשפעת בה - מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פרותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה".
אם מנהג אכילת פירות בטו' בשבט היה תקף בכל דור, הרי בדורנו, דור התחייה, על אחת כמה וכמה. כך כותב הרב קוק בפסקה האחרונה בספר אורות (אורות ישראל ט, ט): ""מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אלהים באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עז אהבתו, אשר בבית אמנו וחרר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרץ האורה, מלא רוחב ארצנו עמנו אל".
במהרה בימינו. אמן.