"...וכך אנו למדים מהפרשה, שתפקידו של עם ישראל הוא לחבר בין גשמיות לרוחניות! שכוייח!"
תארו לעצמכם מרצה בכיר, פרופסור או מדען בעל שם, שמגיע להרצות בפני קהל של סטודנטים לתארים מתקדמים ואנשי אקדמיה, והוא עולה לבמה ומתחיל להסביר להם על האלף-בית או לוח הכפל. הביזיון הוא כפול, הן ליכולתו וידיעותיו של המרצה, והן לאינטליגנציה של קהל השומעים. מוטב שלא לדבר כלל, מאשר להלעיט את השומעים בחומר מוכר ולעוס לעייפה.
למרבה הצער, תופעה דומה בדיוק מתרחשת פעמים רבות, כאשר רב או איש ציבור מוזמן להגיד דבר תורה, או לשאת דרשה באירוע ציבורי כלשהו. לא פעם ולא פעמיים נכחתי במקומות, בהם קהל השומעים היה מורכב מאברכים וותיקים, רבנים, אנשי אקדמיה ובעלי-בתים מבוגרים, שאפשר להניח שכבר למדו דבר או שניים בחייהם. כולם יושבים ומצפים לשמוע את דברי התורה המחכימים, איזה חידוש מעניין או זווית ראיה חדשה על המציאות; ובסופו של דבר, כשפותח הדובר את פיו, מה שזוכה הציבור לשמוע הוא אוסף וורטים חבוטים, ורעיונות שידעו בעל פה עוד לפני הפעולה הראשונה בסניף. בד"כ משהו מעורפל ולא מחייב על קידוש החומר, איזון בין גשמיות לרוחניות, והליכה בדרך האמצע בלי להיות קיצוני מדי. רגע אחרי ה"שכוייח" המסורתי, תתקשו למצוא מישהו שיצליח לזכור על מה דיבר בכלל הדובר.
לא ברור למה דרשת הרב בערב שבת, או דברי תורה בכל אירוע שהוא, הפכו להיות לא יותר מהשלמת שעות שינה עבור השומעים. אם התורה באמת אינסופית כפי שאנו מאמינים, ואם באמת "הפוך בה והפוך בה דכוליה בה" - למה נגזר עלינו לשמוע שוב ושוב את אותם רעיונות נדושים, שאולי הם נכונים לכשעצמם, אבל כמו לוח הכפל, כבר התקדמנו קצת מאז למדנו אותם? למה כ"כ נדיר למצוא דוברים שבאמת יכולים לרתק את השומעים - לא באמצעות תכסיסים רטוריים וכריזמה אישית, אלא פשוט בעזרת תוכן דבריהם?
נכון, אי אפשר לצפות מכל רב בית כנסת שיחבר את דרשות הר"ן או את משלי המגיד מדובנא. לפעמים אין זמן ויכולת לחדש חידושים מופלאים, ולפעמים צריך ורצוי לחזור ולהדגיש דווקא דברים ידועים. אבל עם כל זה, מן הראוי שאדם שנקרא לומר דברי תורה, יעניק קצת יותר כבוד הן לשומעים, והן לתורה. לא קשה בימינו למצוא רעיונות ופירושים חדשים, סיפורים אקטואליים, ונקודות מבט מקוריות על התורה ועל המציאות. אין צורך לשוב ולדוש כל פעם בפירוש רש"י שכל ילד יודע, בעיקר אם השומעים כבר נמצאים כמה רמות מעבר לזה. כמו כן, התייחסויות לתחומי ידע אחרים, כמו מדע, פילוסופיה או תרבות, יכולה להעשיר בהרבה את עולמם הרוחני של הדובר ושל השומעים, ולהפוך אפילו דרשה פשוטה לחוויה מרתקת שתלמד משהו חדש.
מעבר לזה, יש לזכור שתפקידה של התורה הוא לא רק להעביר ידע, אלא בעיקר לחנך ולתקן את האדם. דרשה נלהבת על קידוש החומר, בבית כנסת המורכב מבעליבתים פנסיונרים, לא בדיוק תגרום למישהו מהם לדקדק יותר במצוות, או להתפלל יותר בכוונה. דבר תורה מוצלח אמור להזיז משהו אצל השומעים, להפנות את תשומת ליבם למשהו שהם יכולים לשפר, או לתחום כלשהו הדורש תיקון. לא צריך דווקא להיות נביא זעם שקולו חוצב להבות אש, אבל משהו מתפקידו של הנביא, מלשון "ניב שפתיים", נמצא אצל כל דובר; ועליו להביא לעם את דבר ה', לא רק להשתעשע בוורטים לא מחייבים שאיש אינו זוכר.
"תנו כבוד לתורה". בעוד שתחומי המחקר השונים מתעדכנים ומתחדשים כל הזמן, נראה לפעמים שדווקא התורה משתרכת מאחור, והיחס כלפיה דווקא מצד נציגיה, אינו מעורר כבוד במיוחד. אחד התיקונים לכך הוא בשינוי היחס לדרשה או ל"דבר התורה" המסורתי, ובהשקעת יותר מאמץ כדי להפוך אותו למכובד יותר, עמוק יותר, ומבטא יותר את דבר ה'.