”בעת ההיא אמר ד' אלי: פסול לך שני לוחות אבנים כראשנים, ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ... ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ד' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל, ויתנם ד' אלי" - אפשר לתקן! זה לא יהיה אותו הדבר. אלו לא יהיו לוחות אבן; המעמד לא יהיה לעיני על העם; הכתיבה תהיה שונה; יהיו גם הבדלים בדיברות - אבל אפשר לתקן.
על אף שאירוע שבירת הלוחות הוא מן הטראומטיים ביותר שאירעו בתולדות יחסי עם ישראל והקב"ה; על אף שאין לך דור שאין בו מפורענותו של העגל; על אף שעגל הזהב שינה בצורה משמעותית את מקומו של עם ישראל במסגרת העמים; על אף שנאמרו דברים קשים ביותר, עד שביקש הקב"ה "הרף ממני ואשמידם" - אפשר לתקן. אי אפשר להתעלם משתי המשמעויות של תיקון חטא העגל. מחד גיסא, כאמור לעיל, הלוחות השניים אינם זהים ללוחות הראשונים, המעמד שונה בצורה משמעותית; ההופעה של הלוחות השניים לא שבה להיות כזו של הלוחות הראשונים. מקום שבו נשבר דבר מה לא קל לבנות מחדש, והתמימות הראשונה לעתים היא בלתי ניתנת להשגה. מאידך גיסא, גם אם התיקון לא מקסימאלי; גם אם לא תמיד מגיע בעל תשובה למקום בו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד; גם אם זה "לא בדיוק אותו הדבר" - אפשר לתקן. ומכיוון שאפשר - צריך.
הדבר נכון בכל רובד ובכל תחום של חיים. פעמים שהוא מופיע בענייני בין אדם לחברו, ונראה כי אם נעשה דבר מה מכוער ביותר בין הבריות, שהביא לסכסוך ולקרע מהגרועים ביותר - נגזר עלינו להיות שם לאורך כל חיינו, ולא היא. ניתן לתקן. לעתים זה לוקח זמן; לעתים צריך לשהות בתוך הסכסוך והקרע, ולא ניתן באופן מידי לתקן; אולם בצעדים בוני אמון, במקומות בהם מתבהר לצדדים שכל צד מצפה לרעהו, ניתן לבנות וניתן לשקם. פעמים שעיקרון זה מופיע בענייני בין אדם למקום. אין משהו משפיל יותר ותוקע יותר מאשר התחושה של דחייה מלמעלה, של עבירות שהן מעוות שלא יוכל לתקון וחסרון שלא יוכל להימנות - ולא היא. גם כאן, לעתים זה לוקח זמן; לעתים צריך לשהות בתוך ההתרחקות ותחושת הבושה הפנימית קודם ששבים לטפס בהר; לעתים יש צורך בבניין פיגומים המסייעים לבנות דברים אחרים. הצד השווה שבכל התחומים האלה שהמחליט להצטרף לעולם התיקון - כבר עשה את הצעד החיוני הראשון. לאחר כך יבוא השני.
הדבר נכון גם ביחס לתחושה הפנימית של "שבירת הלוחות" במאבק על עמדת הרב הראשי. הוא מותיר אותנו עם הרבה מאוד שברי לוחות; הוא הכניס תחושות עמוקות של מיאוס, ריחוק, עוינות, השתלחות, וכל אותן תוצאות ידועות מההיסטוריה ממצבים של מחלוקת מכוערת; יסודותיו של עולם הרבנות בכלל מוצאים את עצמם מעורערים הרבה יותר מאשר היו קודם לכן. ואף על פי כן - אפשר לתקן. גם אם זה לא יהיה אותו הדבר; גם אם תהיה כאן בחינת "לוחות שניים" חיוורים יותר; גם אם תישארנה צלקות שלא ניתנות להדחקה ולהכחשה. אפשר לתקן. בהרבה רצון טוב. בהרבה התכוונות. בחוסר ייאוש. בנכונות ללכת מכפר לכפר ומעיר לעיר ולבנות מחדש את האמון, ומכאן את היכולת, ומכאן את הרצון, ומכאן את ההשתוקקות הגדולה לעולם מאיר של רבנות בישראל.
המאמר פורסם באתר ישיבת פתח תקווה