הקדמה
בפעם הקודמת עסקנו בפרשיה הראשונה של קריאת שמע, שעסקה בקבלת עול מלכות שמים. ראינו את מחלוקת הראשונים האם מדובר על ייחוד ה' או מלכות ה'. כמן כן, עסקנו במשמעות של קריאה זו, התביעה להטמעתה בחיינו, והדרך ליישם זאת.
הפעם נעסוק בשתי הפרשיות הנוספות, ובקריאת שמע כגוף אחד.
והיה אם שמוע
פרשת והיה אם שמוע שונה מפרשת שמע ישראל בשתי נקודות מרכזיות. ראשית, פרשת והיה אם שמוע מכילה את השכר והעונש על קיום ואי קיום המצוות. בניגוד לפרשת שמע, המכילה רק תוכן מופשט המתפרט לפרטי עשייה ממשיים, מכילה פרשת והיה אם שמוע גם את הנהגת ה' בעקבות מעשינו. אם לטוב ואם לרע. שנית, פרשת והיה אם שמוע נאמרת בלשון רבים, לעומת פרשת שמע שנאמרה בלשון יחיד.
הרמב"ן מסביר ששני ההבדלים נובעים מנקודה אחת. הנהגת ה' בעולם הטבע, מסביר הרמב"ן, אינה תלויה במעשי היחיד. גם אם פלוני יהיה צדיק וגם אם אלמוני יהיה רשע, אין בכך כדי לגרום טוב או רע לכלל העם בדרך הטבע. דרך הטבע היא דרך הרבים, ולכן אם הרבים יעשו את רצון ה' וילכו אחריו, יתנהג ה' עם העם כולו בהתאם. השגחת ה' בשכר ועונש טבעיים היא על כל העם כגוף אחד. היחיד, לא רק שאינו גורם לכלל טוב או רע, אלא אפילו לעצמו אינו זכאי בדרך הטבע ליחס מיוחד. לכן, דווקא הפרשה העוסקת בשכר ועונש טבעיים נאמרה בלשון רבים.
ה' אומר שאם נעבוד אותו כעם בלב שלם נזכה לכל הטוב. אך אליה וקוץ בה. בעקבו של הטוב נמצאת לא פעם הכפירה והע"ז. ככל שהשפע הטבעי גדול יותר, גדלה גם התחושה שהדברים מובנים מאליהם, וכאשר הדברים מובנים מאליהם אין מקום לה' 'להכנס'. על כן מצווה ה' לא לשכוח ולשנן גם את הפרט הזה.
ידיעת ה' היא שלב א', אך אם רוצים להתקיים על האדמה שה' הבטיח לנו - אנו חייבים לא לסור מאחריו. יוצא, אם כן, שהפרשה ראשונה היא מעין שלב ראשון ביחס לפרשה השניה. אם נשמור את האמור בפרשה א' כעם, נזכה לאכול ולשבוע, אך אז מוטל עלינו לא לשכוח לשוב עוד פעם ל'שמע ישראל'. בזכות המשכיות זו נזכה לאריכות ימים על האדמה שה' נשבע לאבותינו.
פרשת ציצית
את קריאת שמע חותמת פרשת ציצית. פתיל התכלת, העומד בלב הפרשיה, הוא סמל וזיכרון לכל מצוות ה'. מדובר ב'מצווה למען מצוות', כלומר אנו מטילים פתיל תכלת בשביל לקיים את שאר מצוות ה'.
ראיית פתיל התכלת עושה טוב ומסירה מרע. התכלת, הדומה לרקיע ולכסא הכבוד, מוריד את השמים לארץ. בלשון שלנו, דומה הדבר לאדם השם תמונה של השמים על הבגד שלו, כך שהוא תמיד הולך עם 'חתיכת שמים'. ואכן, בחסידות מסופר על אדמו"ר ששאל פעם יהודי האם הוא כבר הסתכל היום על השמים.
יחד עם הטוב בזיכרון בשמים מונעת הציצית גם מעשיית רע. בעזרתה אנו נמנעים מלתור אחרי העין והלב, כלומר מבחינת המציאות באופן שטחי, ואנו מסתכלים בעומקה של המציאות. בנוגע לעיניים, הדברים פשוטים - ראיית העיניים תרה אחר חיצוניותם של הדברים, וגורמת לנו להסתכל רק על הצד החיצוני שלהם. אולם, הדברים נכונים אפילו לגבי הלב, שבו נמצאים לכאורה הדברים הפנימיים ביותר של האדם. כלומר, התורה מסבירה לנו שיש דברים שהם בלבו של אדם פשוט כי הוא לא זוכר. לו היה זוכר ומתבונן קצת יותר במה שהוא רוצה באמת, הייתה מתגלה לו תמונה קצת אחרת מהדמיון שלו, שנמשך אחרי הצדדים החיצוניים של המציאות.
סיכום
קריאת שמע היא קריאתו של עם ישראל. ליבת האמונה הישראלית משוקעת בפרשיות אלו ובשילוב ביניהן.
בראש הסולם שבשמים נמצאת האמונה בה' אחד, מלך העולם - אמונה חיה הגוררת ותובעת מעשים לשימורה והנחלתה. זאת משמעותה של הפרשה הראשונה.
השלב הבא בסולם הוא עם ישראל. העם המונהג על ידי ה' בדרך הטבע על פי מעשיו. העם אינו אוסף אקראי של יחידים, ואמונתו אינה אמונה בלא- מציאותי. אם נלך אחר ה', נדבק בו ולא נשקע במציאות הסתמית, נשגשג דווקא במציאות זו. בכך עוסקת הפרשה השנייה.
הפרשה השלישית עוסקת ברגליו של הסולם, הנמצאות עמוק בארץ. התורה באה לומר לנו כי בעומק היצרים והדימיונות של היהודי, מציב ה' את מצוותיו. ההדרכות הן לא רק למקרים של לכתחילה, וגם למקרים מסובכים מציבה התורה התמודדות.
שמע ישראל – 'כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל'.