פתיחתה של התפילה אינה אלא סיכום של פעולות הנדרשות מהיהודי מרגע היקיצה ועד להגעתו לבית הכנסת.
מקימה ועד תפילה אנו מקיימים את ציוויים של חכמים: "חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם" גם באמצעותם של פרקי תפילה אותם אנו מבקשים לומר בצמוד למפגש שלנו עם החיים. מצד האמת, תחילת התפילה היתה צריכה להאמר תוך כדי תנועה: ביקיצה, ברחיצה, בתהליך ההתלבשות. עובדה זו נועדה לרומם את מה שנראה כטבעי, כפשוט , ולהפכו למעשה משמעותי המגלה את נוכחותו של הי"ת בכל שלב מחיי.
בשם הבעש"ט נאמר:
"התפילה כשהיא בשמחה גדולה, בודאי יותר חשובה ומקובלת לפני הי"ת מאשר תפילה בעצבות ובבכיה.
משל למה הדבר דומה?
כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני מלך בשר ודם בבכיה גדולה, אין המלך נותן לו אלא דבר מועט.
אבל, כשהשר מסדר לפני המלך שמחה גדולה, ותוך כדי השבח מבקש גם בקשתו,
אזי נותן המלך מתנה מרובה כיאות לשרים.
סיפור זה מהווה ביטוי נאות לחשיבות פתיחת היום באמירת "מודה אני". כשאנו פוגשים מי שחשוב לנו ופותחים בשיחה מתוך הודאה, מתוך הבעת תודה והוקרה, כל השתקפות היחס שלו כלפינו משתנה. אנו פותחים בהודאה לה' ובכך יוצרים זרימה אחרת של יום. יום שנפתח בהודאה שונה מיום שנפתח בתביעה, גם אם היא צודקת.
כך גם מבואר בשמו של רבי שניאור זלמן מלאדי:
כל סדר היום של יהודי, תלוי באופן אמירתו ברכת "מודה אני" בבוקר, שעה שהוא מתעורר משנתו.
כי ה"מודה אני" מעורר את הנשמה לשמוע כל היום את פירוש המילים כפי שהנשמה שומעת אותו בגן עדן.
החפץ חיים המשיל תפילה זו באופן נאה:
משל למי שיש לו כסף רב. מסר לחבירו למשמרת ארנק בו רוב רכושו, אולם בידו השאיר ארנק עם מעט כסף, "למשמרת". אמר לו החבר: תמיהני עליך! את העיקר נתת לי, משמע שאתה מאמין בי. א"כ, איזה הגיון יש במה שהותרת בידך מעט כסף?
כך, אנו מפקידים את נשמתנו בידיו של הקב"ה בכל לילה. הולכים לישון ונרדמים מתוך אמונה שבעז"ה – נקום ליום חדש. אשר על כן, אם את החיים אנו מוכנים להפקיד בידיו של הקב"ה, ק"ו "הכסף הקטן", הבעיות, השאלות, ההתלבטויות והסיבוכים הקטנים שעולים במהלך היום.
ומכאן לפירוש המילים:
"מודה אני לפניך ה'"
באופן פשוט: הבעת תודה! עוד לא קבלתי כלום, וכבר אני מודה. כי קבלתי הרבה מאוד: קבלתי אפשרות לבוקר חדש! עוד יום של הארה. הארה חיצונית שהיא ביטוי להארה פנימית. עוד יום של שמש, של אור, של גשם , של שפע. הכל חדש. גם אני. תודה לך ה' שאפשרת לי להיות שי חדש! כמה זה נפלא לדעת שיום לא תלוי באחר. הוא גם המשך אבל גם יחידה עצמאית.
אתמול הלכתי לישון. כועס. רבתי עם חברים/אבאמא/אשתי ועכשיו כולם קמו "כמו חדשים". תודה לך, ה'. לכן, כל הקורבנות, כולם – בטלים לעתיד לבוא. רק קורבן תודה ישאר. למה? כי קורבן הוא לשון קירבה והדרך היחידה להתקרב לה' היא באמצעות התודה.
אתן רוצות להתקרב למישהו? תודו לו! בכך, תגדירו כמה אתן שייכות, מחוברות.
הבעת תודה היא הבסיס לחיים נפלאים. אם רק הייתי יודע זאת כל היום, איך החיים שלי היו נראים אחרת!
לכן, המילה "מודה" מתפרשת בשלש משמעויות שונות:
מודה – תודה!, מודה – הודאה על האמת! עכשיו כשמתחיל יום חדש ואני לא צריך לתרץ ולהסביר כלום, אני מודה על האמת, כמו שהיא. היא פשוטה כמו שהשמש זורחת. מודה- וידוי. אני פותח בוידוי ובטוח שזה המפתח הנכון לקשר עם רבש"ע שהוא –
"מלך חי וקיים".
זו לא סתם תפילה. אני חי אותך, מרגיש אותך, יודע שאתה כאן, איתי בשעה זו.
"שהחזרת בי נשמתי, בחמלה, רבה אמונתך"
מה פירוש שהחזרת בי נשמתי בחמלה?
רחמת עלי. יתכן ולא היה מגיע לי. אבל אתה, מלך רחמן, רחמת עלי והחזרתי לי את נשמתי? מדוע עשית זאת? כי אתה מאמין בי! האמנתי בי שהכל יראה אחרת! האמנת בי שיום חדש יהיה יום טוב יותר. לכן אני מודה לך. ואני אשתדל לעשות הכל כדי להיות ראוי לאמונתך בי. תודה לך – על החמלה!
הבה נתבונן בפירוש נפלא של הרבי מחב"ד:
התחלת ימי החינוך של ילד – (התוכן של) מודה אני לפניך וכו'!
התוכן הוראה ממ"ש בפ' שלח "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה . . לה'" עפמ"ש בספרים ש"עריסותיכם" הוא מלשון "עריסה" – מטה: התחלת היום – מיד כשקם (משינתו) ממטתו – צ"ל עם "תרימו תרומה" – אמירת מודה אני לפניך, ועי"ז הוא מפרישו לה'. ועוד: "תרימו" מלשון הרמה – הוא מרימו ומעלהו לה'. ובתוכן זה יש גם להתחיל כללות ימי החינוך של ילד. וכשמתחילים כך – מתעלה כל ימי חייו ואת העולם שמסביבו לה'. וזוהי גם הסיבה איך אפשר לתבוע מכ"א להיות בשמחה אמיתית מבלי הבט על מה שקורה בעולם.