כששואלים את החילוני הממוצע מה מה הוא חושב כשאומרים "בצלאל", כנראה שהוא ידבר על האקדמיה לאומנות ועיצוב, ולא על בונה המשכן. נקשיב רגע לדרך בה אקדמיה זו, הקרויה על שם ידידנו מהפרשה מציגה את עצמה: "האקדמיה בצלאל היא, בראש ובראשונה, קבוצה של יוצרים מוכשרים, רבי השראה וכוח עשייה". זוהי הצגה שמזכירה במידה רבה את הצגת בצלאל בתורה, אך המאזין הקשוב ימצא הבדל דק אך משמעותי. כרגיל, אחד המאזינים הקשובים הוא המדרש:
"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם (בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה)",
הדא הוא דכתיב (ישעיה נד) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ" – זה בצלאל,
"נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם" – חטאו ישראל באש שנאמר (שמות לב) "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".
בא בצלאל ורפא את המכה.
משל לתלמידו של רופא שנתן רטייה על מכה אחת ונתרפאת והיו מקלסין אותו.
אמר להם רבו 'קלסו לי, שלמדתיו!'.
כך היו הכל אומרים: 'בצלאל בחכמתו ובתבונתו עשה את המשכן',
אמר הקדוש ברוך הוא: 'אני הוא שבראתיו ולמדתיו' שנאמר "הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ". לפיכך אמר משה "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם".
שמות רבה (וילנא), פרשת ויקהל, אות ה'
המדרש מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מציגים את בצלאל כשליחו של הקב"ה, וכמי ש"ריפא" את חטא העגל. בחלק השני מבליטים בעזרת משל את הנקודה שבצלאל הוא תלמידו של אלוהים, ועל כן יש לשבח את הקב"ה, ולא את בצלאל, על מעשה המשכן.
נקודת המוצא של המדרש היא תשומת הלב לכך שהמינוי של בצלאל הוא פומבי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם". מדוע משה מכנס את כולם לשם כך? בפרשת כי תשא, ה' ציווה אותו על מינוי בצלאל, אך לא על ההודעה הציבורית. ובנוסף, מדוע לאלוהים חשוב הקרדיט על מעשה המשכן? מה הבעיה לפרגן לבצלאל? ואיך כל זה קשור לחטא העגל?
נשים לב שהדרשן, בעזרת הפסוקים מישעיהו ומחטא העגל, מעמיד בפנינו זווית מבט כפולה על יצירת המשכן. מצד אחד, בניית המשכן טומנת בחובה גם מעשה של תיקון למעשה העגל. אם עד כה עבודת ה' הייתה רוחנית, המשכן מבטא עבודת ה' פיזית, במבנה עם היבטים פולחניים רבים. ייתכן והסיבה לכך היא שזהו מענה לפולחן הפיזי של העגל.
מנקודת מבט זו, מעניין לראות את ההבדל בין המשכן, "מעשה חרש וחושב", לבין מעשה העגל, שעל פי תיאור הפסוק נראה שיצא כמעט בטעות – "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". בכך, מבהירים שהתיקון הוא גם איכותי, ואת עבודת ה' הפולחנית-גשמית עושים באופן מכובד ומרשים, ולא כיצירת העגל שנעשית כלאחר יד.
מצד שני, עולה החשש שהפולחן הפיזי יהווה תחליף, או יאפיל על הדרישה שעבודת ה' לא תוחלף בפולחן האדם או בפולחן אלילי. לאורך ההיסטוריה, חשש זה היה מוצדק, ונביאים רבים צעקו בראש חוצות "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח" (הושע ו,ו). כך, עולה הסכנה שבמקום לשבח את אלוהים על המשכן, יקלסו את בצלאל. לכן המדרש מפנה אותנו לישעיהו, שמדגיש ש"הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ", ובעצם הקב"ה הוא מי שמשגיח ואחראי על תהליך היצירה.
ה"קפיצה" לפסוק מישעיהו מבליטה שטענה זו רמוזה בפרשתנו: "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם". אלוהים הוא גם זה שלימד את בצלאל את מעשה המשכן, וגם מינה אותו למנהל העבודה. רעיון דומה מובא גם בפסוק העוסק בישיבה בארץ: "וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח,יח). לאדם יש את הכוח, ובמקרה שלנו את הכישרון והיצירתיות, אך יש לזכור מה מקור הכוח והתבונה. שכחה זו עלולה להחזיר אותנו לפולחן האדם והאלילים, במקום לנתב את כוחותינו לעבודת ה'. לכן גם אלוהים "מתעקש" לקבל את הקרדיט. אסור שהטעות של העגל תחזור גם במקדש.
כך, המדרש מכווין אותנו לסיפור המסגרת שבמינוי בצלאל, ומצביע על חטא העגל כרקע כפול: גם הצורך בפולחן פיזי, אך גם החשש שהפולחן הפיזי לשם ה' יומר בעבודת האדם. לכן, לפני החטא אין צורך במינוי פומבי, ולאחר הנפילה יש להציג את בצלאל כנציגו של ה', ולא כדמות עצמאית. נראה שגם אלפי שנים אחר כך, כשיש מוסד ציבורי וחשוב שקרוי על שם בצלאל, תובנה בסיסית זו תלווה אותנו במעשינו ובדרכינו.