פרשת המשכן פותחת במעשה הארון, בהשכנת לוחות הברית בתוכו, ובמעשה הכפורת והכרובים שעליה. הכרובים מבטאים את מקום השראת השכינה, שבו הקב"ה נועד אל משה. היוועדות ה' אל משה ומתן לוחות העדות הם המשך ברור של מעמד הר סיני, שבו יורד ה' אל ראש ההר; ושל מתן תורה, שבו נותן ה' את לוחות העדות. תפקידם של הארון והכפורת הוא אפוא להנציח את הקירבה החד-פעמית שהיתה בין הקב"ה לבין עמו בהר סיני, ולהפוך קירבה זו לקירבה תמידית ולדיבור תמידי של הקב"ה אל עמו.
התורה מדגישה בכל מקום צד זה של המשכן. המשכן נקרא "משכן העדות" על שם הלוחות, ואילו האוהל נקרא "אוהל מועד" על שם התוועדותו של ה' עם משה.
פרשת המשכן מסיימת בפרשתנו במעשה מזבח העולה, ובפרשה הבאה במעשה מזבח הקטורת. מעשה הקרבנות והקטורת בכל מקום במקרא הם חלק מעבודת התפילה, שהרי תפילות היום נתקנו כנגד התמידים והמוספים ("ונשלמה פרים שפתינו"; "תכון תפילתי קטורת לפניך"). עיקרה של תפילתנו הוא שבח לגדלות ה' כקרבנות הראיה; בקשה וסליחה כקרבנות הכפרה, והבעת תודה כקרבן תודה. אם במעמד הר סיני הופיע הקב"ה בענן ובאש משמים אל עמו, הרי מזבח הקטורת הוא העלאת עמוד ענן מהעם אל א-להיו, ומזבח העולה עושה כך לגבי עמוד האש.
אם עיקרו של המשכן הוא כהמשך של מעמד הר סיני והנהגת ה' את עמו, הרי שבמקדש, ממשיכו של המשכן, הדגישו הנביאים דווקא את היותו מקום תפילה. כך שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש, וכך בנבואת ישעיהו - "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
לכשתמצי לומר, תורה שבה מדבר ה' אלינו היא בבחינת 'תורה שבכתב'. תפילה שבה אנו מדברים אליו היא בבחינת 'תורה שבעל- פה', שיסודה בכנסת ישראל. ואכן, מפעלם הגדול של מייסדי תקופת התורה שבעל-פה אנשי כנסת הגדולה היה תקנת התפילה, והם שתיקנו לנו תפילת שמונה עשרה ברכות בכל יום.
התורה והתפילה הם שני העמודים שעליהם נשען כל בניין הקשר בין הקב"ה לעם ישראל. בתורה מדבר הקב"ה אלינו ומנחה אותנו במצוותיו. בתפילה מדברים אנו אל ה', ומבקשים מלפניו על צרכינו. תורה ותפילה יחדיו הם תמונת התקשורת המלאה הדיאלוג שבינו יתברך לבינינו. תמציתו של הדיאלוג קריאת שמע כביטוי לתורה, ושמונה עשרה ברכות שכנגד קרבנות כביטוי לתפילה.