פרשת תרומה מתארת את הוראות בניית המשכן. המשכן בנוי חדר לפנים מחדר, מהחצר, למבנה עצמו ועד לחדר הפנימי שלימים יקרא קודש הקודשים. בקודש הקודשים נמצא הארון, ובו לוחות הברית. ההפתעה היא לא בארון ובאשר בו, אלא באשר מעליו: הכרובים.
וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל-הָאָרֹן אֶת-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּתֵּן.
מהם הכרובים? לא ברור. מכאן פתח להשערות שונות, החל מהתנ"ך עצמו, עבור לתקופת החכמים ועד לפרשנים המאוחרים. ביחזקאל יש שני תיאורים של ארבע החיות שבמרכבה השמימית:
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי-נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. (פרק א')
וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי-נָשֶׁר. (פרק י')
מההשוואה אפשר ללמוד שפני הכרובים הם פני שור. הרשב"ם פירש - עוף, ורש"י בעקבות התלמוד - פני אדם, פני נערים, וליתר דיוק פני נער ונערה. מכל מקום, מה שברור שמדובר בפסל. פסל בהיכל. הדבר תמוה מאוד, שהרי לכאורה הפסל הוא הסמל של האחרות ביחס למקורות היהדות. מה קורא כאן?!
מיד לאחר מתן תורה אומר ריבונו של עולם למשה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.
גם אם נאמר שכאן האיסור הוא רק על בניית פסל של אל, הרי הדברה השנייה מוכיחה כי כל פסל אסור:
לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם...
מכל מקום, רש"י מפרש בעקבות המכילתא פירוש מעניין:
לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום.
אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד איתי, שלא יהיו של כסף. שאם יהיו של כסף. שאם שיניתם לעשות כסף, הרי הן לפני אלוהות.
ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על ב', שאם עשית ד' הרי הן לפני כאלוהי זהב.
לא תעשו לכם. לא תאמר: הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים. לכך נאמר 'לא תעשו לכם'.
יש כאן משהו מוזר. הפסל האסור בכל מקום אחר, ובכל שינוי של חומר או תוספת מספר הוא הפסל אותו צריך לעשות ולהעמיד בבית קודש הקודשים. מה הפשר? האם פסל הוא הגשמה של אלוהים, או לא? אם הוא הגשמה - מדוע הוא מותר בקודש הקודשים, ואם איננו הגשמה - מדוע הוא מותר במקום אחר? אם לא מדובר בפסל של האל אלא בדמות החיות או בני האדם - הקושיה לא קלה יותר. ממה נפשך. אם יש איסור, מדוע אין הוא כולל את קודש הקודשים, ואם יש היתר, מדוע הוא לא כולל שאר מקומות?
אפשר לומר כי ישנם איסורים האסורים במקום אחד או בזמן אחד ומותרים באחרים. החזקוני הולך בדרך זו ומזכיר לנו כי למרות איסור מלאכה בשבת, מותר להקריב קרבנות ולעשות ברית מילה. למרות איסור ערווה, מותר וראוי לייבם. למרות איסור שעטנז, יש שעטנז בציצית. ובכל זאת יש תחושה שביחס לפסל המצב שונה, שכן פסל הוא סמל של עבודה זרה.
רבי יהודה הלוי, מורה כי איסור עשיית פסל איננו חורג מגבולות איסור רגיל. כך הוא מסביר שבחטא העגל לא בגדו ישראל באלוהים בחטא של עבודה זרה, אלא רק עברו על איסור. בניית פסל של אלוהים איננה חורגת לדעתו מבניית בית כנסת - בית לאלוהים, מקריאה לאלוהים 'שמים' (ירא שמים), ו... מבניית הכרובים. (מאמר ראשון, צ"ז).
התייחסות שכזאת לעשיית הפסל פותחת פתח להבנה חדשה במשנה המתארת את התנהגותו של רבן גמליאל אל מול פני פסל אפרודיטה, אלת האהבה:
שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי; אמר לו: 'כתוב בתורתכם, "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח), מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי?' אמר לו: 'אין משיבין במרחץ'. כשיצא אמר לו: 'אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרוטידי, אלא נעשית אפרוטידי נוי למרחץ. דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה, אתה נכנס לבית עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה. לא נאמר אלא "אלוהיהם" (דברים ז,כה; דברים יב,ב-ג) את שהוא נוהג בו משום אלוה, אסור; ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה, מותר'.
כל תשובותיו של רבן גמליאל יש בהן ניחוח של התחמקות וטיוח. נראה שבסופו של חשבון, ללא נימוקים לרבן גמליאל לא מפריע הפסל של אפרודיטי. אילו היה הפסל נתפס כביטוי לאחרות, כעבודה זרה, כסמל להפניית עורף לאלוהים, קשה להניח שרבן גמליאל היה נוהג כפי שנהג. רק על רקע של ראיית הפסל כדבר אפשרי אפילו בגבולות המעשה ההלכתי, אפשר להבין את מערך הצידוקים ואת הפעולה של רבן גמליאל.
אך הדברים חריפים יותר. אם הפסל הוא אפשרי, הרי כאן פתח להכלת כל האומנות המתארת את העולם את החיות ואת האדם. (אגב, אפרודיטה קרוב לוודאי לא היתה לבושה בבגדים...). הכלת האומנות איננה נותרת בגבולות המוזיאון, היא נובעת ויוצרת יחס שונה לגוף. מי שיכול לעמוד מול פסל של הפסל רודן ולהתפעם מיופיו של הגוף האנושי (הן במבט הומניסטי והן במבט דתי של פלאות היוצר), על כורחו שיתייחס אחרת לגופו. רק נקודת מבט שכזאת, מאפשרת את מבטו המיוחד והמפתיע של הלל ביחס לגופו:
"גומל נפשו איש חסד", זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: 'רבי, להיכן אתה הולך?' אמר להם: 'לעשות מצווה!' אמרו לו: 'וכי מה מצווה זו?' אמר להן: 'לרחוץ בבית המרחץ'. אמרו לו: 'וכי זו מצווה היא?' אמר להם: 'הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות. ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ב): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה!' (ויקרא רבה ל"ד)
יש שתי קריאות אפשריות במדרש. האחת הומניסטית, שמה את האדם במרכז. הלל היודע לומר בשמחת בית השואבה - 'אם אני כאן, הכל כאן', מעריך את האדם, וכן את עצמו (יחד עם היותו עניו כעולה מהסיפור המפורסם על האיש שניסה להקניטו). היותו נברא בצלם מהווה עילה לתפיסה ההומניסטית שלו. האפשרות השניה היא לקריאה תיאיסטית, השמה את אלוהים במרכז. מכיוון שהאדם נברא בצלם ודומה לפסל של האל, לכן יש מצווה ברחיצתו. על פי שתי הקריאות, הלל רואה בפסל תופעה חיובית המהווה שיקוף ומשל נאות לגוף האדם.
המשנה במסכת ברכות אומרת, כי מי שאיננו יכול לירד מהחמור בשעת התפילה ואף איננו יכול להחזיר את פניו מכיוון הרכיבה, יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים. מי שמכוון את ליבו אל בית קודש הקודשים רואה מול עיניו את הכרובים. דמויות אלה מהוות את הכלי להתכוונות לריבונו של עולם. מי שכוונה שכזאת נמצאת במוקד תודעתו, חזקה עליו שיאמר כן לדמות, לגוף ולעצמו.
ד"ר משה מאיר עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים