כשאנו אומרים משכן, אנחנו מתכוונים לאותו אוהל מיוחד שהוקם על ידי משה, בצלאל ועם ישראל כולו, במדבר. לעומתו, כשאנו אומרים מקדש, אנו מתכוונים לבית העולמים שבנו שלמה, עזרא ונחמיה.
אולם, ישנה גם משמעות למילים – משכן ומקדש. ופירושן אפילו סותר זה את זה במידה לא מבוטלת.
משכן, עניינו, המקום שבו שוכן ה', השכינה יורדת ממרומים להיות עם בני האדם, שם נמצאת נקודת המפגש בין העם לבין אלוקיו.
ואילו מקדש, הוא מלשון קודש, שעניינו: הבדלה, הפרדה, עליוניות. המקדש הוא המקום בו ישנם איסורי כניסה למקומות המקודשים שלו, שם נמצאת הקדושה העליונה שאינה מצויה בחיי היומיום. היהודי היה נפגש עם קדושה זו שלש פעמים בשנה בעלייתו לרגל, ובאירועים מיוחדים.
כיצד זה מתיישבים המשכן, שעניינו קרבה עם המקדש שעניינו ריחוק והבדלה? שני אופנים הללו קשורים זה בזה. המקום הקדוש של בית הבחירה, הוא המקום החליפי להר סיני. בית המקדש משחזר באופן תמידי את מעמד הר סיני ומתן תורה. פעולת הנתינה של התורה היא מלמעלה למטה. השפע האלוקי מגיע מגבוה, מהמשמעות מקדש ויורד אלינו, אל המשמעות משכן. המשכן, ואחריו בית המקדש הם המחברים בין עליונים, בקודש, לבין תחתונים. וכך היה במתן תורה כשהענן ירד על ההר. ופירשה הגמרא ששכינה יורדת עד עשרה טפחים .
גם בתורה אנחנו מוצאים שני אופנים אלו. מחד ישנה התורה שבכתב שהיא התורה העליונה, הניתנת מלמעלה באופן שלם ואסור לשנות אפילו אות אחת בתוכה – זו תורת השמים.
בד בבד ניתנה לנו גם תורה שבעל פה, שהיא תורה שיש בה גם התפתחות וחידוש "ואין לך בית מדרש שאין בו חידוש". תורה שבה נלמדים דינים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. אמנם גם בה ישנן הגבלות, ישנה מסורת שניתנה בימי משה ואסור לשנות. ישנה הכרעה של דורות קודמים שהפכה למסורת של פסיקה. אך, עדיין יש מקום ליצור ולהעמיד קומה נוספת של חידוש על הקומות הקודמות, וכמאמר הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
בימינו כשאין משכן ואין מקדש, ישנו תחליף לכל אחד מהעקרונות במקומות המקודשים לנו. בית הכנסת הינו מקום פרוש ונבדל, שם גם קוראים באופן סדור את התורה שבכתב, ארבע פעמים בשבוע לפחות. ישנה סידרה ארוכה של הלכות המגבילות את השימוש הפשוט שלו. אסור לאכול בו, אסור למעבר למקום אחר ועוד. הנכנס לתוכו נאחז כולו בחרדת קודש בדומה לשר הבא לפני המלך – בית הכנסת הוא מקדש המעט שלנו.
ואילו בית המדרש – הוא מקומה של התורה שבע"פ, של עולם התלמוד והחידוש. שם כבר התנאים שונים. זהו הבית שלנו, הבית היהודי. שם מותר לאכול, שם הלומד חי ומבלה את שעות הפנאי שלו. בבית המדרש הסביבה היא יומיומית יותר בדומה לבן מלך הרגיל להיות בארמון אביו.
בשיבת העם לארצו ובבנין הקודש שלנו עלינו לחזק את הטבעיות של הקשר שלנו עם הקב"ה. להשכין בתוכנו את הקודש. ולשם כך עלינו לבנות את בתי הכנסת ואת בתי המדרש גם בגשמיות וגם ברוחניות. גם בכמות וגם באיכות. אנו צריכים להפכם לרשות הרבים בדומה למשכן, שהיה במדבר רשות הרבים.
לשם כך, עלינו ללמוד מתלמידי רבי עקיבא האחרונים, רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר וחבריהם אותם שהם הבסיס לתורה שבע"פ בימינו. מסופר עליהם במדרש רבה בנוסח קצת שונה מהנוסח הידוע לנו. שם מסופר שעשרים וארבע אלף תלמידיו הראשונים מתו, כיון שהיתה עינם צרה זה בזה. ולעומת זאת, תלמידיו האחרונים רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי וחבריהם נהגו ההיפך הגמור וזאת על פי צוואתו של רבי עקיבא,. הם לא נהגו בצרות עין זה בזה אלא, הפיצו את התורה "ומלאו את ארץ ישראל תורה".
אם נדע ונבין שצריך את שני הכוחות האלו של תפילה ושל תורה "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד"(שבת י. ) בע"ה נזכה שיחזיר ה' שכינתו לתוכנו ויעמיד מקדשנו במהרה, אמן.