בתחילת פרשתנו עסוקים אנו בבנית המשכן ואומרת התורה: "וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים". לא קשה לנו לדעת מהם האילם או מהם עצי השטים, אך מהו התחש שהתורה מדברת עליו?
רש"י ואונקלוס מתרגמים "ססגונא" ומובא דיון בגמ' שלא מגיעה למסקנה אם מין חיה הוא או מין בהמה. מה שהגמ' אומרת לנו זה שהוא כנראה היה טמא ולא היה אלא בריאה שנעשתה לצורך זה של בניית המשכן בלבד ונגנזה לאחר מכן.
וקשה, היאך יכול להיות שתורה התורה להשתמש בחיה שאיננה טהורה לצורך בניית המשכן. והרי יודעים אנו ש"לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד"? ואמנם הגמ' מתרצת לנו שמימרה זו לא נאמרה אלא על תפלין. ואם כן עדיין היאך במקום הקדוש ביותר יש שיתוף של הטומאה עם הטהרה בעוד בתפלין רק עור טהור יכול לשמש?
ואכן יש לברר מהו עניין טומאה וטהרה. כל דבר יש לו פנים לטהרו ופנים לטמאו, זו הסיבה שצריך החכם על מנת להיכנס לסנהדרין למצא 70 דרכים לטהר את השרץ, ואין בכאן סתם פלפולי סרק, אלא צריך האדם לדעת שאין דבר שהוא טמא בכל מאת האחוזים אלא יש לו צדדים לכאן ולכאן רק שבגילויו בעולם הזה רבו הפנים לטמאו מהפנים לטהרו, אך צריך החכם לידע שאין הוא טמא גמור, כך שבשעת הצורך בתורת "עת לעשות לד' הפרו תורתך" יוכל לתקן כהוראת שעה לטהר את הטמא. ואם לא ידע לגלות את הפנים לטהרו לא ידע להורות בשעת הצורך כהוראת שעה להצלת העם. וזהו שאומרים "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" מצד אותן הסברות הנוטים גם לצד שמאל.
לכן התחש נברא לשעתו. כי יש הבדל בין ההנהגה התמידית שצריכה לנהוג כל זמן שהרע שולט בעולמנו לבין הצפיה הכוללת לטוב התכליתי היותר רחוק. לכן ראוי להכניס למלאכת שמים ג"כ עור בהמה טמאה, להורות שאנו מכירים בכך שיש במציאות הכללית פינה ויתד לכל מה שהוא היפוך מטרתו העליונה של הקב"ה ושהכל ישוב בעז"ה לטהרתו כפי שנא' על החזיר שנקרא כן משום שעתיד לחזור לטהרתו.
ואמנם תפלין הן בגדר התנהגות הפרט, שם אין מקום להכניס טומאה; אך בגדר של כלל הרי אין דבר שהוא טמא גמור (וכן בקטורת היה צריך להכניס סממן שריחו רע וכן ידוע אמרת חז"ל שהצבור כולל בתוכו צדיקים בינוניים ורשעים ובכך שלימותו) אלא שהצדדים לטמאו בעולם הזה רבו על הצדדים לטהרו. והרי כבר נאמר "טמא הוא לכם" לכם - הוא טמא, אך במהותו האמתית, בשרשו אינו כן. ויחד עם זאת צריך לדעת שבחיי המעשה שם צריך להכיר את השנאה והבוז לרע והפסד הצדק והמוסר מבלתי שתפגם שנאת הרע בכל שהוא מפני הצורך הכללי שיש למציאות הכללית במציאות הרע.
כעת ברור מה פירוש ההגדרה שנותנים לתחש - "ססגונא" ששש בגונים הרבה שלו, אין משכן אם אין במכסהו של המשכן כל הגונים (שיסודם ממקור האמת) ואין משכן עם כל הגונים אם גם יסוד הטומאה (אף עם יצטרך להתהפך, משום שבגילויו במציאות הוא טמא) לא נמצא בו. ולא נעלם ולא אבד, אלא תחש שהיה בימי משה לשעה אחת נברא וממנו עשה משה משכן ונגנז וזה עדיין גנוז. ומהגניזה הזאת אנו מקבלים את הכח למצא טהור מטמא ויחד עם זאת גם החובה להיזהר מזה שהטמא לא יגבר בעולם המעשה אף פעם על הטהור. הססגונא הוא רק פרט אחד מכל פרטי המשכן כולו ואולי ממנו פינה ויתד למה היינו יכולים להגיע אם היינו מבינים משהו מכל אחד מהפרטים של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". היות וביהמ"ק בכלל מהווה דוגמא של עולם התיקון שהוא בחינת אחדות, דברים האסורים מחוצה לו כגון שעטנז או הבערת אש בשבת וכד', הינם מעיקר העבודה. וכמו כן עורו של תחש שהוא בבחינת כתנת עור שנעשתה לאדם ולאשתו לאחר החטא הוא בבחינת תיקון עד שיזרח אור חדש ותתגלה הבחינה של כתנת אור, אורו של משיח, בב"א.