הארון כמשל לתלמיד חכם
הקורא את פרשתנו במבט שטחי עלול לחשוב שהתורה נותנת כאן שיעור באדריכלות ותו לא. כדי לצאת מטעות זו עלינו להתבונן בדברי חז"ל וללמוד לְמה רומז בניין המשכן וכליו.
מעשיַית הארון למדו חכמינו דברים נפלאים על הקשר הנכון לתורה, ועל המידות הרצויות לעוסקים בה. "כל האמות של מקדש היו שלמות חוץ משל הארון שהיו שבורות. אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". הזכיר וחצי בין באורך בין ברוחב בין בקומה. מכאן לתלמיד חכם, שעליו להיות שפל וענו וליבו נשבר בקרבו. הדרך לקניין תורה נלמדת אם כן ממידות הארון שהיו שבורות. כך צריך להיות האדם בבואו לעסוק בתורה - בענווה ובלב נשבר.
עוד מידה למדו חז"ל מהארון מהפסוק "מבית ומבחוץ תצפנו" - "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו (כלומר, שעושה עבירות בסתר, ובגלוי מראה כאילו הוא תלמיד חכם) - אינו תלמיד חכם (יומא עב ב). וכדי שלא יחשוב אדם שהתורה שייכת רק לאנשים מיוחדים, ושרק חכמים ובעלי כישרון צריכים לעסוק בה, באו חכמים ולימדו "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב "ועשית" ובארון כתיב "ועשו ארון"? מבאר ר יהודה ב"ר שלום: "אמר לו הקב"ה יבראו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה" (שמות רבה לד ג).
לשלושה מהכלים במשכן היו זרי זהב, לשולחן למזבח ולארון, גם מכאן למדו חכמינו רמזים גדולים הקשורים ליסודות אומתנו. "אמר ר שמעון בן יוחאי: שלושה כתרים הם: כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השולחן דכתיב: בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב"... ומפני מה בכולן כתוב ועשית לו ובארון כתיב ועשו עליו - ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן. זכה אדם לתורה כאילו זכה לכולן.
הארון והמזבח - התורה וכוח התפילה
בציווי על עשיית הארון נאמר עוד שצריך לצקת לו ארבע טבעות זהב ולתת אותם על ארבעת צדדיו. בטבעות אלו ייכנסו בדי עצי שיטים - מוטות ארוכים שאתם ישאו את הארון ממקום למקום, והתורה מצווה, "בטבעות הארון היו הבדים, לא יסורו ממנו" (כה טו). גם בציווי על עשיית המזבח נאמר "והובא את בדיו בטבעות והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו", ואילו בציווי על עשיית השולחן והמזבח הפנימי לא נאמר שיש להביא את הבדים לטבעות. מדייק מכך העמק דבר, "שבא להגיד לנו שכוח הארון שהוא התורה וכוח מזבח החיצון שהוא עבודה, נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים, והתפילה היא במקום העבודה כידוע. מה שאין כן השולחן שהוא כוח מלכות ישראל והמזבח הפנימי שבו כוח הכהונה, שני כוחות אלו לא נמצאו בישראל אלא רק בזמן שעם ישראל בארץ ישראל והכלים היו משמשים בקודש.
על פסוק בדברים (י ח) "בעת ההיא הבדיל ה את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה לעמוד לפני ה לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" - מבאר הנצי"ב בהעמק דבר, שאף כאן יש לימוד לדורות, והלויים המוזכרים רומזים לתלמידי חכמים שבדור, ומה שאמרו חז"ל שהארון והכרובים בנס היו עומדים, כלומר שהארון לא תפס מקום בטבע במשכן אלא עמד על דרך פלא, אומר הנציב: "ארון התלמוד (-לימוד התורה וקיומה) קיים בישראל בדרך פלא". וכן הכרובים שהם אות של השגחת ה על ישראל רומזים, הן על הגנת ה על ישראל מפני שבעים אומות והן על הדאגה לפרנסתם, "הכל ברור שהוא אך פלא ואין לזה דעת וחשבון בטבע הליכות עולם".
עסקנו כאן בהתבוננות בכלי המרכזי במשכן, שהוא הארון, ולמדנו ממנו יסודות אמונה נפלאים. הארון שהוא כוח התורה, והמזבח שהוא כוח התפילה, מלווים אותנו תמיד, בכל עת ובכל מצב, "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו". כך גם אנו נחזיק בתורה בכל עת ובמצבים שונים של טוב או חלילה של קושי, נתחזק גם בתפילה ממעמקי הלב, ומכוחה נלך ונצעד לקידום גאולתנו ולהשראת השכינה בתוכנו במהרה בימינו
המאמר פורסם בעלון "באהבה ואמונה" של מכון מאיר