בבבלי מנחות דף כח עמוד א מובאת ברייתא:
תנו רבנן: מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב, עשאה מן הגרוטאות - פסולה, משאר מיני מתכות - כשרה.
אבל בתאור ציווי מעשה המשכן מפורש בתורה (שמות כה, לא-מ):
ועשית מנרת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו... כפתריהם וקנתם ממנה יהיו כלה מקשה אחת זהב טהור... ככר זהב טהור יעשה אתה את כל הכלים האלה.
וכן הוא מפורש בביצוע (שם לז, יז-כד):
ויעש את המנרה זהב טהור מקשה עשה את המנרה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה היו... כפתריהם וקנתם ממנה היו כלה מקשה אחת זהב טהור... ככר זהב טהור עשה אתה ואת כל כליה.
וכן כתוב גם בבמדבר ח, ד: "וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא... ".
לכאורה, מפורש בתורה שהמנורה צריכה להעשות מזהב טהור, ומניין לחז"ל להתיר עשייתה בשאר מיני מתכות?
מקור ההיתר לעשות את המנורה משאר מתכות מתברר בגמרא שם בעמוד הבא:
תניא: כלי שרת שעשאן של עץ - רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר. במאי קא מיפלגי? רבי דריש כללי ופרטי, ורבי יוסי בר' יהודה דריש ריבויי ומיעוטי. רבי דריש כללי ופרטי: ועשית מנורת - כלל, זהב טהור - פרט, מקשה תיעשה המנורה - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש של מתכת, אף כל של מתכת. ר' יוסי בר' יהודה דריש ריבויי ומיעוטי: ועשית מנורת - ריבה, זהב טהור - מיעט, מקשה תיעשה המנורה - חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל, ומאי רבי? רבי כל מילי, ומאי מיעט? מיעט של חרס.
מקור הלימוד, בין למר ובין למר, הוא באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן: רבי דורש בכלל ופרט - "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש של מתכת, אף כל של מתכת". ואילו רבי יוסי ברבי יהודה דורש בריבוי ומיעוט, ומרבה אף עץ, וממעט רק חרס "שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם" (רש"י).
אמנם ההבדל בין מנורה של זהב למנורה של שאר מתכות הוא משמעותי גם לענינים נוספים; כך מבואר בברייתא בגמרא שם (עמוד א):
תניא: ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה, באה זהב - באה ככר, אינה באה זהב - אינה באה ככר; גביעיה כפתוריה ופרחיה, באה זהב - באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב - אינה באה גביעים כפתורים ופרחים. ואימא נמי: באה זהב - באה קנים, אינה באה זהב - אינה באה קנים! ההוא פמוט מיקרי.
מסתבר שפרטים נוספים במעשה המנורה אינם בדווקא, ותלויים הם בחומר המנורה; מנורה של זהב צריך שיהיה משקלה ככר וצריך שיהיו בה גביעים כפתורים ופרחים, אבל מנורה של מתכת אחרת אינה נעשית בהכרח באופן הנ"ל.
אמנם גם מנורה של שאר מתכות צריך שתהיה מנורה ולא פמוט ולכן קני המנורה מעכבים.
כך פסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ג):
המנורה מפורשת צורתה בתורה... נמצאת כל הגביעים שנים ועשרים, והפרחים תשעה, והכפתורים אחד עשר, וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן השנים וארבעים מעכב את כולן. בד"א בשעשאוה זהב אבל שאר מיני מתכות אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים, וכן מנורה הבאה זהב תהיה כולה ככר עם נרותיה ותהיה כולה מקשה מן העשתות, ושל שאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה, ואם היתה חלולה כשירה.
את כל האמור לעיל לומד הרלב"ג ממילה אחת הכתובה בתורה בסוף תאור מעשה המנורה (שמות פרק כה פסוק מ):
וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר.
וכך מבאר הרלב"ג (עמ' 262):
מגיד שהוא מחוייב לעשותה בזה התבנית; אבל לא יחוייב הֵעשותה מזהב, אבל יחוייב לעשותה ממתכת בדרך שתהיה מקשה... ואם לא היתה מזהב לא יחוייב היותה באה מככר, כי אין המשקל מהתבנית, עם שכבר יתחלף בזה כמות חומר המנורה, להתחלף משקלי המתכות... ומזה המקום יתבאר שהגביעים והכפתורים והפרחים לא יצטרכו כשלא תֵעשה המנורה מזהב, כי אינם מתבנית המנורה במה שהיא מנורה... ואיך שהיתה המנורה הוא מבואר שצריך שיהיו הקנים והנרות בזה התואר הנזכר, כי הם מתבנית המנורה במה שהיא מנורה.
כך כתב גם לעיל שם ביחס לפסוק "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (פסוק ט - עמ' 247):
וכן לא יחוייב שיהיו כלי המקדש מהמתכות הנזכרים בכאן, כי לא צוה אלא שיעשו אותם בזה התבנית שזכר, לא מהמתכות שזכר.
תבנית המנורה "במה שהיא מנורה" היא מתכת עשויה שבעה קנים, וכמו כן צריך שתעשה "מקשה" - "והנה התורה דקדקה בזה שתהיה מקשה, איך שהיתה, שנאמר: 'מקשה תֵּעָשֶׂה המנורה' (שמות כה, לא), ולזה כפל המאמר בזה, ואמר: 'כֻּלָּהּ מקשה אחת זהב טהור' (שם, לו)" (התועלת הראשון השורש העשירי, עמ' 287). אבל שאר הפרטים אינם מתבנית המנורה במה שהיא מנורה ולכן אינם מעכבים.
זוהי דוגמא לדרכו של הרלב"ג בחשיפת מקורות בפשט המקרא להלכות מקובלות. דרך זו תיאר הרלב"ג בפתיחת ביאורו לתורה, ונצטט מדבריו (עמ' 5):
והנה בבָאֲרֵנוּ המצוות והשורשים אשר מהם יצאו כל דיניהם אשר התבארו בחכמה התלמודיית, לא יהיה מנהגנו בכל המקומות לסמוך אותם השורשים אל המקומות אשר סמכו אותם חכמי התלמוד באחת משלש עשרה מידות לפי מנהגם. וזה, שהם סמכו אלו הדברים האמיתיים המקובלים להם במצוות התורה לפסוקים ההם, להיותם כדמות רמז ואסמכתא לדברים ההם, לא שיהיה דעתם שיהיה מוצא אלו הדינין מאלו המקומות. כי כבר יוכל האדם להפך כל דיני התורה בכמו אלו ההיקשים, עד שאפשר בהם לטהר את השרץ כמו שזכרו ז"ל (עירובין יג, ב). אבל נסמוך אותם אל פשוטי הפסוקים אשר אפשר שיצאו הדינין האלו מהם, כי בזה תתישב הנפש יותר.ואין בזה יציאה מדרכי רבותינו ז"ל, כי הם לא כיונו כמו שאמרנו שיהיה על כל פנים מוצא הדינים ההם מהמקומות אשר סמכו אותם להם, אבל הם אצלם מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום, וביקשו להם רמז מהכתוב, כמו שזכר הרב המורה בספר המצוות (השורש השני) ובפירוש המשנה.
והנה בסומכנו אותם הדינין לפשטי הכתובים תועלת להשאיר יותר זכרון אלו הדינין בנפשותינו, כי פסוקי התורה אפשר שיִזָּכְרוּ בקלות, לרוב התמדתנו בקריאתם, וכאשר יוּצאו מפשטי הפסוקים ההם ביאורי המצוה יהיה זה סיבה אל שיִזָּכְרוּ ביאורי המצוה בכללם עם זכירת הפסוקים.
הרלב"ג מייחס חשיבות להלכות עצמן ולא לדרך שבה הן נלמדות מהפסוקים. ההלכות מקובלות במסורת ממשה רבינו, וחז"ל חיפשו להן רמז בכתובים, ועשו זאת בדרך של שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. דרך זו אינה מקובלת על הרלב"ג [בהמשך דבריו שם מונה הרלב"ג תשעה 'מקומות' (=צורות טיעון והוכחה) שבהם הוא השתמש בביאור המצוות]. דרכו שלו היא לסמוך את ההלכות לפשטי הפסוקים. אין הוא טוען שבהכרח זהו המקור להלכות, אך "בזה תתישב הנפש יותר". כמו כן הוא מצביע על רווח נוסף בדרכו זו - זכרון ההלכות. הפסוקים עצמם ניתנים לזיכרון בקלות כיון שמתמידים בקריאתם, וההצמדה של ההלכות לפסוקים תועיל לזכירת ההלכות עם הפסוקים.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)