פרשתנו פותחת בפסוק : "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו..." אולם לאחר חטא העגל, חוזר הכתוב על ציווי הרמת התרומה לבניית המשכן : "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל ... קחו מאתכם תרומה לד'... ". נשאלת השאלה מדוע משנה התורה את צורת דיבורה מ-"מאת כל איש" לרק "מאתכם" ?
ידועה המחלוקת הפרשנית: האם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד? האם המשכן הוא רק בחינת כפרה על חטא העגל ובעקבותיו, כאמצעי לעזיבת החטא ושיבה לד', או שמא המשכן הוא לכתחילה והיה ציווי לבנותו גם לולא חטא העגל, דהיינו בבחינת הפיכת העולם מהיותו "בית עבדים" ל-"בית ד'" ממש. ניתן לפרש את שינוי הדיבור של התורה בקשר לתרומה לבניית המשכן וכן את המחלוקת הפרשנית - האם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד - בקישורם יחד.
לכתחילה היה רצון שהמשכן ייבנה ע"י ישראל מחומרים הלקוחים מכל האנושות, בבחינת כל איש, כאשר הרצון הטוב בלבד הוא הגורם לנתינה "אשר ידבנו לבו". עצם המשכן והמקדש היו צריכים להיות אוניברסליים לא רק כבית תפלה לכל העמים אלא גם מאת כל העמים, כאשר אותם החומרים הם הערכים התרבותיים והרוחניים שכל עם ולשון תורם לכלל האנושות, ורק בתנאי שיהיה נקי מאליליות.
כשיצאו ישראל ממצרים, גם ערב רב עלה איתם, מכלול מכל העמים שהיו משועבדים תחת השלטון הקייני שבמצרים. זו היתה כידוע החלטתו של משה רבנו כי טוב שיכנסו גוים תחת כנפי השכינה וביקש לגייר אותם. אמנם כשאיחר משה לרדת מן ההר הם עשו את העגל ואמרו לבני ישראל: אלה אלהיך ישראל. לכן, היות וחטא העגל נעשה ע"י הערב רב, בחינת "כל העמים" שהצטרפו לבני ישראל המיועד להיות להם ממלכת כהנים, נתגלה כי הם עדין אינם מוכנים לכך כי במעשיהם יש עוד צירוף של עבודת אלילים ולא "בלתי לד' לבדו". לכן, בדיעבד, היה יכול להבנות אך ורק בבחינת ישראל בלבד, בבחינת קחו מאתכם דוקא, דהיינו אחרי שכל אותם הערכים בהקלטם בישראל הוכשרו כביכול להיות מתוקנים לבניית המקדש.
לכן, לפני חטא העגל אמר הכתוב : "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - כולם יכולים להשתתף בבניית המשכן; אך, לאחר חטא העגל, חוזרת התורה על הציווי של הרמת תרומה לבניית המשכן, אך הפעם בלשון : "קחו מאתכם" : רק בני ישראל יכולים להשתתף בבנייה זו. זאת גם הסיבה של החזרה על הציווי פעמים. אמנם לעתיד לבא ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימינו יהווה מוקד לשיתוף מאת כל העמים אך בינתיים גם בנייתו צריכה להיות ע"י עם ישראל בלבד ורק לאחר שייבנה יהיה מוקד אוניברסלי.
ייתכן וזכר לכך, בחג הסוכות, שהוא חג אוניברסלי (ומעניין הדבר, שהנצרות, שהכלילה סמלית את כל חגי ישראל בלוח השנה שלה, בהתיימרה לתפוס את מקום ישראל בעולם, לא מצאה לעצמה חג מקביל לסוכות - בטענתה כי היא היא הבחינה האוניברסליסטית ובכך החסירה את המפתח לאוניברסליות ממשית ולא רק סמלית) היו מקריבים במקדש 70 פרים כנגד 70 אומות, כדי להזכיר את האידאל הראשוני, ככפרה על כך שהכוונה של הלכתחילה לא יצאה לפועל.
ונתן לדרוש רמז נוסף בדבר. על הפסוק: ויקחו לי תרומה מפרש רש"י ז"ל: לי - לשמי. ההסבר הרגיל לפירושו הוא שלא נטעה לחשוב שכביכול הוא ית' צריך לכל העבודה הזאת וכאילו נתן לצמצם את אין סופיותו בין כותלי בית. והיות והקב"ה בעצמו הביע את הדבר באותה צורה של "המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשכן שמו שם", פירש"י שמילת "לי" משמעותה "לשמי". ונראה באמת כי הקושי בפסוק הוא כי נראה כי המילה "לי" מיותרת לגמרי והיה מספיק מבחינת הבנת הפשט לכתוב: ועשו מקדש ושכנתי בתוכם". וכונת רש"י היא להסביר מה המילה "לי" מוסיפה להבנת כל הענין של המשכן ושל המקדש. והנה המשכן ואחריו בית המקדש מהווים כמין מעבדה של עולם מתוקן, כבועה בזמן ובשטח שבה הבחינה של "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" היא כבר קיימת במציאות. לכן מדייק רש"י לומר שהיות וכל מאמצינו הם ליחד שמו ית' בעולם צריך לגלות כי ה"שם" הוא הפנימיות שב"לי": לשמי. כלומר, עבודתנו המכוונת כלפי ד' מטרתה היא לייחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה: השם הוא הצד של הקשר עם הזולת. מהמוקד האחד היחיד והמיוחד יוצאים קרני אורה לכל הכיוונים וביציאתם דוקא הם יוצאים מהאחדות לריבוי. ליחד שמו ית' בעולם, משמעותו לאחד את כל הקוראים בשמו שכם אחד וזאת משמעות התקוה של השלום המשיחי. עיקר העבודה היא איננה בהצהרת אחדות ד' אלא ביחוד שמו עד אשר יהפוך על העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' וביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. בב"א.