כתוב (קהלת ז כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" מלמד אותנו שהאדם בטבעו הוא טוב אלא שה'חשבונות הרבים' גרמו לאדם לעוות את דרכו, על כן במצבו הנוכחי אי אפשר להשאיר את ההתנהלות המוסרית של האדם להחלטה שרירותית של כל אחד ואחד. לפיכך הנחיל לנו בורא עולם תורה ומצוות, שהן ההנחיות המינימליות, שהיהודי הרוצה לממש את טבעו המוסרי, צריך לקיימן בחיי היום יום שלו. על הקשר בין המוסר הטבעי של האדם לקיום התורה והמצוות כותב הראי"ה קוק בספרו 'אורות התשובה' (פ"ו ג): "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, (עיין "עין איה" שבת פרק רביעי אות א' שכתב: "וכלל תורת בני נח הנם יסודי המוסר הטבעי") והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשה קהלת יעקב" וממשיך שם הראי"ה וכותב: "ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב, ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מלואיו".
יחד עם החובה לשמור על מערכת חוקים מחייבת אין החברה האנושית יכולה להתקיים על מדת הדין בלבד, כשהאמירה: "מה חובתי ואעשה" היא המנחה את אנשיה, ועל כך אמרו בגמרא (ב"מ ל ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". לכן החברה האנושית אינה יכולה להסתפק בשורת הדין בלבד, אלא עליהם לעודד את ההתנדבות ולעשות לפנים משורת הדין. יתירה מזו אנו לומדים מהמעשה המובא בגמרא (ב"מ פג א): על רבה בר בר חנן שפועליו שברו לו חבית יין ובתמורה לקח מהם את גלימתם, וכשביקשו ממנו את בגדיהם טען שעל פי דין הפועלים הם שומרי שכר החייבים בשבירת החבית ומגיע לו פיצוי על כך. אבל רב חייב אותו להחזיר להם את הבגדים, ולשאלתו: האם כך הוא הדין? אומר לו רב: כן! וכאשר אחרי כן בקשו ממנו הפועלים גם את שכר העבודה למרות שלא ביצעו אותה, והוא סירב, שוב אומר לו רב: שישלם להם! וגם כאן על שאלתו של רבה בר בר חנן: דינא הכי? גם על זה משיב לו רב: כן! מתשובותיו אלו של רב אנו לומדים שמעשים שלגביהם האדם הרגיל אינו חייב מן הדין והם לגבי האדם הרגיל מצד הדין בבחינת 'לפנים משורת הדין', הם הופכים לגבי איש המעלה לשורת הדין שהם חייב בהם.מצד הדין שהרי הוא שאל: דינא הכי?
בהקמת המשכן אנו מוצאים את חשיבות ההתנדבות ובלעדיה אי אפשר היה להקים את המשכן, ועל כן כתנאי מוקדם לתרומת המשכן הציבה התורה את נדבת הלב ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ובהתנדבות אין התורה מסתפקת בתרומה כספית להקמת המשכן, כמו במצות 'מחצית השקל' שנצטוו לתת 'עשרים גרה השקל' ובכסף ירכשו את מה שצריכים, ואילו כאן צריכים ישראל לתת את החומרים עצמם הנחוצים להקמת המשכן, כמו "זהב כסף ונחושת", או "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים", וכן "עורות אלים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים", אעפ"י שהיו יכולים לקנות בכסף את החומרים הללו. את הצורך הזה מסביר המגיד מדובנא: כי בבניית המשכן רצה הקב"ה בעיקר את נדבת הלב, את הרצון הטוב של כלל ישראל, כמו שנאמר על מקדש שלמה: "אפריון עשה לו המלך שלמה . . . עמודיו עשה כסף רפידתו זהב . . . תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", שהאהבה תהיה רצופה בתוך חומרי המשכן. ומפני הסיבה הזו המשכן שנעשה בהתנדבות לא שלטה בו יד אויב, כמו שמובא באליהו רבא (סוף פרק כה): "ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשעוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה" וכן אמרו במדרש הגדול: "משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש (הכוונה למקדש ראשון ושני) שהתנדבו אותו בלא לב, שלטה בו
יד אויב".