פרשתנו פותחת בסיפור שיעבודם של אבותינו במצרים. אנו נפגשים בה עם מלך מצרים אשר לא ידע את יוסף, כלומר שהתנכר להנהגותיו של יוסף. שהרי גם אם נאמר שהמדובר במלך חדש ממש שעלה לשלטון לאחר הפיכה שהתקיימה הסתורית במצרים סביב אותה התקופה, הרי שלא יתכן לומר שלא הכיר את יוסף העברי ואת פועלו במצרים. כלומר, כאשר אומרת לנו התורה שלא הכיר את יוסף, הכוונה בכך שלא הסכים להמשיך וליישם את השינויים החברתיים-סוציאליים שהנהיג יוסף במדינה במשך שנות הרעב. שהרי עלינו לזכור כי יוסף גרם למהפיכה תפיסתית והנהגתית בכל הקשור ליחסים שבין עובד-מעביד, עם-מלך וכו במצרים.
וכך אנו עוברים מתקופה בה אנו מנסים להקל על בני האדם ולהגדיל את הנוחות האנושית לתקופה של עריצות ושלטון קשה ונוקשה.
פרעה מלך מצרים הוא אמנם לא העריץ הראשון, שהרי קדם לו נמרוד אשר גרם לשואה ממש באור כשדים (ואין כאן המקום להרחיב בהשוואה שבין שיטותיו לבין שיטותיהם של באים אחריו), אולם אין ספק שהוא הראשון אשר שיטותיו כדי להוריד עד עפר בני אדם בצורה שיטתית, ולהביאם לכדי מצב של שיעבוד מוחלט וחובק כל, מתוארות בהרחבה.
אולם בכדי שהנשלטים לא יתמרדו, הוא עושה זאת בדרכים מתוחכמות ויצירתיות (שלא היו מביישות אף עריץ מודרני בן ימינו) על מנת שיחשבו שהם בעצם עושים את הדבר הטוב להם, ורק לאחר שכבר יהיה מאוחר מדי, כי כבר יהיו משוקעים בשיעבוד יגלו שבעצם הם נפלו בפח ואין להם איך להימלט.
אולם מה חשוב כ"כ לפרעה לשעבד את בני ישראל? מה יוצא לו מזה?
תפישת העולם הפרעונית מבוארת בצורה ברורה בסוף פרשתינו, כאשר משה ואהרן הניגשים אל פרעה בציוויו של הקב"ה כדי לצוותו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים בכדי שיוכלו ללכת דרך שלושת ימים במדבר לעבוד את ד. לבקשה זו מגיב פרעה בצוותו להכביד את העבודה בכדי שלא ישעו לדברי שקר. וטענתו היא נרפים הם בני ישראל, על כן הם צועקים ומבקשים ללכת לזבוח לד. הפתרון לכך לטעמו של פרעה הוא: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".
תפישת העולם הפרעונית הינה פשוטה בתכלית: ככל שתהיה לבני ישראל יותר עבודה, לא יהיה להם לא הכח ולא הזמן להתמרד. יתירה מזו, לא יהיה להם המעוף הנדרש בכדי לחשוב על כך שמצבם דורש שינוי. לא יהיה להם כח ורצון לחשוב על גאולה והצלה.
וכך פרעה נוהג מתחילת דרכו. התפישה היוספית שאין בני האדם שייכים למלך, ולכן אין המלך יכול לקנותם אלא באופן המקסימאלי להלאים את אדמותיהם, אינה מקובלת כלל וכלל על פרעה החדש. לשיטתו כל הארץ ותושביה שייכים לו, והוא יכול להיות הרוכב על האזרחים שמתחתיו, בצורה פירמידיאלית, כך שכל אחד רוכב על מי שמתחתיו והינו אדונו של העבד שמתחתיו, שהינו בעצמו אדונו של מי שמתחתיו וכך הלאה.
כבר בתחילת הדרך מתארת לנו התורה את סיבת רצונו של פרעה לשעבד את בני ישראל באמרו: "הנה עם בני ישראל" (מעניין הדבר שהראשון שמזהה את השינוי הדמוגרפי בבניו של יעקב והפיכתו לעם, הוא פרעה שהינו הראשון הקורא לנו עם. זאת אם אין אנו לוקחים בחשבון את כך שהתורה עצמה לאחר מעשה שכם אומרת שיעקב עלה משכם הוא "וכל העם אשר איתו", אולם שם אין מפורש שהכוונה היא לעם במובן שאנו מכירים, אלא שהכוונה לומר יעקב וכל מי אשר איתו. ואין צורך להאריך). רב ועצום ממנו". וממשיך פרעה ואומר: "הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" - ולכן "וישימו עליו שרי מסים למען ענותם בסבלותם".
מהו אם כן חששו של פרעה?
רש"י והרמב"ן פירשו בצורות שונות אולם שניהם מיקדו את חששו של פרעה בדבר אחד: פחד מפני גיס חמישי. שמא יבואו בני ישראל ויצטרפו לאוייביה של מצרים (ובהיותה המעצמה העולמית סביר להניח שהיו לה כמה וכמה מתנגדים ואוייבים).
אולם פירוש זה מעלה קושיה חריפה: אם זה היה פחדו של פרעה, למה לשעבד את בני ישראל ובכך להשאיר בתוכו את הגורם שממנו אתה חושש. והרי בהשארתו ועוד מדוכא ונרדף טמונה סכנה גדולה עוד יותר. למה לא פשוט לסלק אותם מהארץ?!
אלא נראה לומר כי אמנם פחדו של פרעה היה שמא יקומו בני ישראל וישתפו פעולה עם שונאיה של מצרים אולם לא יכל להרשות לעצמו לאבד אותם. שהרי בני ישראל כיהודים טובים הצליחו מאד במצרים. פרו ורבו ומלאה הארץ אותם. זאת לא רק מבחינה דמוגרפית אלא גם מבחינה כלכלית ותרבותית. בני ישראל הינם מרכיב חשוב בחברה המצרית, ובעקבות יוסף שהיה משנה למלך, הרי שהם מהווים את שכבה מבוססת ומהווים מרכיב חיוני במבנה החברתי של מצרים.
לכן חושש פרעה שבני ישראל ישתלטו על מצרים בצורה מוחלטת. ולמה אין הוא מסלק אותם כיון שפחד פרעה שבכך הוא עלול להמיט חורבן מוחלט על מצרים. פרעה הינו המנהיג הראשון הנתקל בבעייתיות של היחס ליהודים. מצד אחד הם חיוניים לכלכלה ולחיי המדינה, אולם מצד שני ישנה תחושה שהם משתלטים על המדינה וצריך למנוע זאת מהם. היחסי אהבה-שנאה האלה ליהודים שהינם לכאורה תופעה מודרנית יולדתה כבר במצרים של פרעה.
פרעה חושש שאם בני ישראל יצברו עצמה גדולה עוד יותר ממה שיש להם כבר, וירגישו שהם אדוני הארץ, אזי הם עלולים לחבור לשונאי מצרים ולהשתלט עליה. לכן הוא משעבד אותם בשיעבוד קשה ואכזרי שיצמצם את הריבוי הטבעי וישבור את רוחם וחירותם וידכא כל מחשבה ויצירתיות. הוא חשב כי רמיסתם של בני ישראל והשפלתם בעבודה תדכא אותם ואת כח המחשבה שלהם. ואכן הוא הצליח ובני ישראל הפכו לעבדים נדכאים הזקוקים לגאולה. משה יישלח אל פרעה כדי ללמדו מי השם, והקב"ה בכבודו ובעצמו יהיה גואלם של ישראל, וכמו שהיה בגאולה הראשונה, כך יהיה בגאולה אחרונה: אפס בלתך גואלנו לימות המשיח - בב"א.
לרפואתה השלימה של אימי מורתי מרת חיה רות בת דינה