ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי היאר

(יט) ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים: (כ) ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאר לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם: (כא) והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר ויהי הדם בכל ארץ מצרים: (כב) ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה': (כג) ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת: (כד) ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי היאר: (כה) וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאר:

(שמות פרק ז)

האם ישראל סבלו ממכות מצרים? האם ישראל המשיכו בשגרת חייהם בעת מכות מצרים, או שמא הטרידו המכות גם אותם?

כבר חז"ל נדרשו לשאלה זו, וכתבו ביחס למכת הדם (שמות רבה פרשה ט):

אמר ר"ל ברבי: ממכת הדם העשירו ישראל. כיצד? המצרי וישראל בבית אחת והגגית מלאה מים, ומצרי הולך למלאת את הקיתון ממנה, מוציאה מלאה דם, וישראל שותה מים. אומר לו: תן לי מעט מים בידך. נוטל לו ונעשין דם. אומר לו: נשתה אני ואתה בקערה אחת, וישראל שותה מים והמצרי שותה דם. עד שמוכר בדמים. מיד העשירו.

לדעת המדרש, ישראל לא סבלו כלל ממכת הדם; אדרבה "ממכת הדם העשירו ישראל", כיון שעד שלא קנו המצרים מים מישראל לא יכלו לשתות, ולא הועיל להם אף ששתו מקערה אחת עם ישראל.

לעומת זאת, כותב ראב"ע (פסוק כד):

רבים אומרים, כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם, ונתלבנו ביד הישראלי. א"כ למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהיתה קשה, ה' הפריש בין המצריים ובין ישראל. וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם, ולא כן בשחין, ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים.

ראב"ע אינו מקבל דברי המדרש, כיון ש"לא נכתב אות זה בתורה". כבר הזכרנו בדברנו בפרשת ויגש את שיטת ראב"ע שהתורה מעוניינת לפרסם נסים, ואם התרחש נס, התורה היתה מציינת אותו; ממילא ניתן ללמוד שאם נס מסוים לא מצויין בכתוב, לא היה הנס ולא נברא.

לאור שיטתו זו דוחה ראב"ע את דברי המדרש אודות הנס שאירע במכת הדם.

ומהי שיטתו של ראב"ע?

בשלש מילים מגדיר ראב"ע את העקרון המנחה אותו בשאלה זו ובכלל בביאוריו למקרא: "אחר הכתוב נרדוף". [ביטוי זה כלשונו מופיע פעם נוספת בביאור ראב"ע לפרשתנו - ט, י].

נעיין בפסוקים עצמם ונגלה שבשלש המכות הראשונות: דם, צפרדע וכנים, התורה אינה מציינת כל הבדל בין המצרים לישראל. ואם תאמר שהדבר ברור כשמש ואין צורך לאומרו; אין הדבר פשוט כל כך, שהרי במכת ערוב צויין הדבר במפורש (בפרק ח):

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדני: כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערב ומלאו בתי מצרים את הערב וגם האדמה אשר הם עליה: והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ: ושמתי פדת בין עמי ובין עמך למחר יהיה האת הזה:

ממילא ניתן ללמוד, לדעת ראב"ע, שבמכות שלא צויין הדבר בפירוש לא היה כל הבדל בין מצרים לישראל.

ומה טעם ההבדל בין מכת ערוב למכות דם צפרדע וכנים? התשובה היא ש"אלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהיתה קשה, ה' הפריש בין המצריים ובין ישראל".

מכות נוספות שצויין במפורש שהיה הבדל בין ישראל למצרים, הן מכות דבר וברד.

במכת דבר כתוב (פרק ט):

הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד: והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר:

וכך היה:

וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם:

ובמכת ברד כתוב (פרק ט):

ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר: רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד:

טעם להבדל זה כתב ראב"ע בפסוקנו "בעבור מקניהם"; ובביאורו שם הוסיף (ט, כה):

ויך - זאת היתה מכה קשה שהרג אדם ובהמה, ושבר עץ השדה, רק שה' חמל עליהם ועל מקניהם.

במכות שגרמו למוות לאדם או לבהמה, ה' חמל על ישראל ועל מקניהם, והפלה בין ישראל למצרים.

לעומת זאת, במכת השחין שאין בה סכנת נפשות סבלו גם ישראל. הוא הדין במכת הארבה, שהיה גם בארץ גושן, כיון שישראל עתידים לצאת ממצרים, וממילא הפגיעה הקשה בצומח אינה מזיקה להם.

על יסוד דברי ראב"ע "אחר הכתוב נרדוף", ניתן להוסיף שגם במכת חשך ובמכת בכורות לא נפגעו ישראל.

במכת חושך כתוב (פרק י):

ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים: לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבתם:

ובמכת בכורות כתוב (פרק יא):

ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים: ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה: והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל:

וכן מפורש גם בהמשך במקומות נוספים.

ראב"ע מסיים את ביאורו בביטוי "וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים". בזה חוזר ראב"ע לפסוק המתבאר:

ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות כי לא יכלו לשתת ממימי היאר:

החפירה סביבות היאור כתוצאה מחוסר מים נעשתה הן על ידי מצרים והן על ידי ישראל, כולם "לא יכלו לשתת ממימי היאר".

יוצא לפי ביאור ראב"ע (וזהו בעצם הגורם לכתיבת הדיון הנזכר בביאור לפסוק זה), שהביטוי "כל מצרים" כולל גם את ישראל.

נמצא לפי דברי ראב"ע, שבחמש מכות נפגעו גם ישראל, ובחמש מכות הופלו לטובה. במכות: דם, צפרדע, כנים, שחין וארבה, נפגעו גם ישראל; ובמכות: ערוב, דבר, ברד, חשך ובכורות, הופלו לטובה.

העובדה שמכת הערוב היא המכה הראשונה שהופלו בה ישראל לטובה, יכולה לבאר ענין נוסף.

ביחס לפסוק (ח, יח) "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", כתב ראב"ע:

ומדרך הסברא, עתה החל פרעה להקל מעבודת ישראל, כאשר ראה שהפריש ה' בין ישראל ובין מצרים פחד לעשות להם רעה, כי צורך יש לו לשלחם לזבוח פן יפגענו בדבר. הלא תראה כי עתה נתן להם רשות לזבוח בארץ.

כל עוד היו גם ישראל שותפים לסבלם של המצרים, לא השתנה דבר ביחסו של פרעה לישראל; אך ברגע שנוכח פרעה לדעת שלישראל יש השגחה מיוחדת ואין הם נפגעים ממכת הערוב, אז הפסיק לשעבדם, ואף הוסיף הצעה נדיבה מצדו (ח, כא): "לכו זבחו לאלהיכם בארץ".

בשולי הדברים נוסיף, שהרמב"ם (1204-1138), בן דורו הצעיר של ראב"ע (1164-1089), הביע את דעתו במפורש שלא כראב"ע. ביחס למשנה במסכת אבות (פרק ה) "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים"; כתב הרמב"ם:

ואמנם העשרה ניסים אשר נעשו לאבותינו במצרים - הרי הם הינצלם מעשר המכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים, לא בישראל, ואלו ניסין בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה מהן שהיא במצרים לבד, זולת הכינים, שהוא לא באר בה זה, אבל ידוע שלא ענש את ישראל, ואמנם היו מצויות אצלם ולא ציערו אותם, וכך בארו החכמים. אבל השאר - הרי התבאר בהן, אמר בדם (שמות ז, כא): "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור", ראיה על היות הנזק דבק בהם בלבד, ואמר בצפרדע (שמות ז, כח-כט): "ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל וכו' ובכה ובעמך ובכל עבדיך", ואמר בערוב (שמות י, יח): "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן", ואמר בדבר (שמות ט, ו): "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", ואמר בשחין (שמות ט, יא): "כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים", ואמר בברד (שמות ט, כו): "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד", ואמר בארבה (שמות י, ו): "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים", ואמר בחושך (שמות י, כג): "ולכל בני ישראל היה אור" וכו'.

מה יאמר ראב"ע, שאמר "אחר הכתוב נרדוף", על ראיות אלו מן הכתובים?

ביחס למכת דם, ראינו לעיל את דבריו באריכות.

ביחס למכת הצפרדעים, כבר כתב ראב"ע ביחס לפסוקים שציטט הרמב"ם:

ובכה ובעמך - אמר יפת בעבור שהכתוב אמר ובכה ובעמך רמז, כי בו ובעמו יעלו בלבד, ולא בעם ישראל. ואין זו ראיה, כי הזכיר שיעלו עליו ועל כל עמו, ואין צורך להזכיר ישראל.

ישראל הם גם כן עמו של פרעה, ואין צורך להזכירם באופן מיוחד, וממילא המכה מיועדת לבוא גם עליהם.

ביחס למכת הכנים, אין כל ראיה מו הפסוקים שלא היו כנים גם לישראל, כמבואר בדברי הרמב"ם. [אמנם לדעת הרמב"ם: "היו מצויות אצלם ולא ציערו אותם, וכך בארו החכמים"; ולדעת ראב"ע: "ואלה השלש (=דם, צפרדע וכנים) מעט הזיקו"].

ביחס למכת השחין ולמכת הארבה, נראה ברור, שלדעת ראב"ע, אין כל ראיה מהפסוקים שציטט הרמב"ם, כיון שבשניהם מופיע הביטוי "כל מצרים", וכפי שכבר ראינו לעיל ביטוי זה כולל גם את ישראל. בכל אופן, ביחס לפסוק שבמכת השחין (ט, ט): "והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח אבעבעת בכל ארץ מצרים", כתב ראב"ע: והיה - זה מעשה נס, שזה הפיח, שהוא מעט, נעשה אבק על כל ארץ מצרים ולא הפריש ישראל.