הבאים מצרימה אז והיום

ספר שמות פותח בפסוק: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה..." וכבר שאלו הפרשנים, מדוע נקטה התורה בלשון הווה: "הבאים מצרימה", שהרי יעקב ובניו באו מצרימה שנים רבות קודם לכן ולפיכך היה מקום לנקוט בלשון עבר: ואלה שמות בני ישראל אשר באו מצריימה.
על עניין זה עמד המדרש באומרו: "הבאים מצרימה...כאילו אותו יום נכנסו למצרים" (שמות רבה א,ד).
נראה, שהמדרש בא ללמדנו כי בני ישראל על אף שהותם הממושכת בארץ מצרים ראו הם את עצמם כאילו זה עתה באו, דהיינו, חשו במצרים כמעין תיירים בלבד, ושמרו לאורך כל שנות הגלות על זיקה נאמנה לארץ ישראל. לכן השתמש הכתוב בלשון הווה: "הבאים מצרימה".
גם המצרים, על אף הזמן הרב שחלף, לא ראו בבני ישראל כחלק אינטגרלי מהחברה המצרית וגן לאחר כמה דורות נראו בני ישראל בעיני המצרים כאילו אך עתה עלו ממצרים ואף חששו "פן ירבה...ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו"...
זאת ועוד, בני ישראל נקראים לראשונה "עם" על ידי המצרים עצמם: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". כלומר, במצרים זיהו שמדובר באישיות לאומית שונה ונפרדת בעלת תחושות לאומיות שאינן קשורות למצרים אלא לארץ ישראל.
בכדי להזכיר לבני ישראל כבר בתחילת גלותם כי הם בבחינת תיירים בארץ מצרים, ואינם כתושבים המצרים וכי עליהם להישאר נאמנים ובעלי זיקה לארץ ישראל, ציוה יעקב אבינו את בניו להביאו לקבורה בארץ ישראל סמוך לאחר פטירתו ולא בתום הגלות, על אף הטרחה המרובה שעניין זה הצריך.
אירוע גדול ורב רושם זה, שבו בני יעקב וכן חשובי מצרים עלו לארץ ישראל לקבור את יעקב, הותיר רושם רב לדורות אצל גולי מצרים ואף אצל המצרים עצמם, כי בני ישראל אינם תושבים קבועים במצרים אלא בבחינת זה עתה באו.
בהקשר קבורתו של יעקב מספר הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל באחד ממאמריו בספרו "דברי השקפה" את ששמע מאלן דה-רוטשילד בפריס. וכך הוא מספר:
"היה מנוי וגמור להעביר את עצמותיו של הנדיב הידוע הברון רוטשילד לארץ ישראל, והדבר לא מצא חן בעיני הגנרל דה-גול שאמר כך: "תמיד סברתי כי משפ' רוטשילד נאמנה בכל ליבה לצרפת, צרפתי הוא זה שחי נפטר ונקבר בצרפת, איני יכול להבין כיצד צרפתי טוב ייקבר בארץ אחרת".
כלומר, רק כאשר שמע הגנרל דה-גול כי הנדיב רוטשילד חפץ להיקבר בארץ ישראל, הבין כי נאמנותו האמיתית הייתה כל השנים לארץ ישראל ולא לצרפת.
תחושה זו של "הבאים מצריימה" לא הייתה תאורטית בלבד, אלא סייעה לבני ישראל לשמור על זהותם המיוחדת בכל אורחות חייהם ומשום כך לא שינו את שמם, לבושם ושפתם (מדרש שוחר טוב). וכך, בשל הזיקה הנאמנה לארץ ישראל, נשמרה זהותם היהודית המיוחדת במהלך הגלות ומשום כך זכו להיגאל.
מצויים אנו בתקופה בה אחינו היהודים המתגוררים בארצות השפע, חשים עתה בגולה בבחינת "הבאים", אסון מגדלי התאומים כמו גם גל האנטישמיות במערב אירופה והחשש מגל טרור נוסף, אכן הביאו לאחרונה את יהודי אירופה וארה"ב לתחושה שהם בבחינת תושבים זמניים בחו"ל וכי עליהם לעלות לארץ ישראל, שזו להם מולדתם הטבעית.
הבעיה הדמוגרפית, שלדעת כל המומחים היא הבעיה הקרדינלית של מדינת ישראל, תבוא לפתרונה בעיקר ע"י עליה מסיבית של יהודי התפוצות בבחינת "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו".
לא נותר, אפוא, אלא להתפלל ולקוות, שהאירועים והתחושות אותם חווים בימים אלו יהודי אמריקה ואירופה, יצאו מהכוח אל הפועל ויביאו לישראל גל עליה רב ועצום, בקרוב.